צאו עם הילדים לגינות השעשועים

ההנחה הרווחת היא כי ילדים בעלי התפתחות תקינה רוכשים את אבני הדרך ההתפתחותיות במוקדם או במאוחר, כך שכולם בסוף ירוצו, יקפצו וישחקו בכדור. אך האם הבשלות העצבית- שרירית מקורה בתורשה בלבד? האם אין משמעות לסביבה איכותית המעודדת פעילות חופשית או הוראה ישירה על התפתחות הילד?

כשאנו צופים על ילדים בגיל הרך, ניכר כי מיומנויות התנועה הבסיסיות הולכות ומשתפרות עם העלייה בגיל. עם זאת, ההנחה כי התפתחות זו מתרחשת מאליה ואין לנו את היכולת להשפיע עליה שגויה.

אבקש להדגים זאת משתי נקודות מבט: מוטורית ורגשית.

מנקודת מבט מוטורית יש להתייחס לשני תרחישים – הראשון, ילדים שהצליחו באופן עצמאי להגיע לשליטה חלקית בלבד בתנועות בסיסיות ובהיעדר הכוונה והתערבות הם יוותרו, יתייאשו ולא ייטלו חלק בפעילות שתהיה מורכבת עבורם. לדוגמה, ילד שמצליח לנתר אך לא מצליח לנתר בדלגית יוותר על משחק קפיצה בחבל עם עמיתים ויתקשה בביצוע המיומנות גם בבגרותו; ילד שלא התנסה במיומנויות ההתעמלות בגיל הרך יחשוש ואף יוותר מראש בביצוע גלגולים עמידות ידיים וגלגלון בהמשך. התרחיש השני, ילדים אשר רכשו את התנועות הבסיסיות בילדותם אך בהיעדר התנסות רצופה ועקבית מתרחשת נסיגה ביכולותיהם. לדוגמה, ילדים אשר נתלו בקלות בגן המשחקים על מתח ואף הצליחו לעבור בין שלבים שונים של סולם המקביל לקרקע, יתקשו בחלוף השנים לשחזר את התנועה היות ושריריהם לא התחזקו בהתאמה לעליית משקל גופם.

מנקודת מבט רגשית, ילדים אשר לא התמודדו עם אתגרים במועד המתאים, יצטרכו להתמודד עם תסכולים רבים והתנסויות רבות ועקרות בטרם יצליחו לבצע את המיומנות בגיל מאוחר יותר. לדוגמה, ילדים אשר נחשפים לראשונה בכיתה ה' לקפיצה מעל מכשול גבוה, טיפוס על חבל, או מיומנויות שבהן מצב הגוף הפוך (עמידת עטלף על סולם, עמידת ידיים, גלגלון וכדומה) חווים חשש גדול ונדרשים לתרגול רב ולהתמודדות עם תסכולים רבים שמובילים פעמים רבות לוויתור כמו גם לתחושת מסוגלות עצמית נמוכה.

לפיכך, ככל שנחשוף את הילדים בגיל צעיר יותר למגוון פעילויות כגון טיפוס, קפיצה, זריקה, בעיטה, גלגול ותלייה, מסוגלותם העצמית לפעילות תעלה. אלו שמתקשים או חסרי אמונה בעצמם יהיו זקוקים לעידוד ולתמיכה בהתנסויות שלהם כדי לפתח את יכולותיהם ואת תחושת המסוגלות שלהם.

אז למה אתם מחכים? צאו לגינות השעשועים ועודדו את הילדים למשחק ולפעילות!