יש לי ילדה בת 14. מפעם לפעם, כשמטלות הבית "המפרכות" (כמו להאכיל את הכלבים שלה) גורמות לה למועקה, היא מסננת מעין משפט כזה – "שחררו ממני" – שאינו עברית אך ברור לכולם. חאלס. לא עוד. צריכה אוויר. האחריות – היא לא שלי. המטלה מועברת לאחרים.
כפי שכבר הזכרתי במאמרים קודמים, אני מרצה במכללה מקסימה בצפון הארץ, עמקי הגליל התחתון. כשליש מתלמידיי הם דוברי ערבית. הקורסים שלי עוסקים בתורת הנאום. כלומר, לא מספיק שהתלמידים צריכים לשבור שיניים בשפה שאינה שפת אימם, עליהם גם לבנות נאומים ולהציגם בפני קהל. מטלות כבדות וקשות. מזמן כבר הבנתי כי אנשים מעדיפים כמעט הכול, אבל הכול, רק לא לעמוד מול אחרים ולהציג פרזנטציות או נאומים. ככה זה פחד קהל.
והנה, נושא חדש עולה על הפרק בבולטות גבוהה: "האלימות בחברה הערבית". לפתע פתאום בכיתות שאני מלמד נשמעים יותר ויותר נאומים העוסקים בסוגיה. חדי האוזן והקוראים המקשים (כאלה הם חייו של מי שמלמד את התחום) קולטים בין הדברים ניואנס שחוזר שוב ושוב: "שמישהו יעשה משהו". הבקשה המהדהדת היא שהמשטרה תטפל בנושא. יד קשה הם דורשים. עצירת הירי ברחובות, הכדורים הטועים. שמישהו ישים קץ לפחד ששרויים בו ההולכים ברגל. הם דורשים שינוי מהותי.
חדי האוזן קולטים גם דבר נוסף. הוא מתבטא במילה "שמישהו". הבקשה היא מהאחר לטפל במצב. הדבר אולי מובן, שכן איך יכולים אנשים שומרי חוק להתמודד עם כנופיות גנבים, שודדים ופושעים. אנשים שאינם בוחלים בירי אל בינות האנשים. כיצד יכולים "האזרחים הרגילים" להתמודד עם קבוצות חמושות וצעירים נטולי רסן. שהרי יישובים שלמים הפכו לזירת קרב ואיש הישר בעיניו יעשה.
ואכן, גם בספר הספרים נאמר כי "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה" (שופטים כא, כה). כלומר, כשאין שליט או ריבון, הכול פרוץ. הכול אפשרי והחוק הוא של החזק. אם מדינת ישראל חפצה בהפסקת הירי בכבישים, הרי שעל המדינה מוטל נטל המשילות. עליה להפנות משאבים, לאכוף חוקים ולפתור את הבעיה. ברור, מובן וקל. הכול "פתיר". האין זה כך?
ובדיוק בנקודה זו ברצוני להעלות שאלה ותהייה: ומה לגבי אחריות התושבים לנעשה? האם אין עליהם נטל גם כן? האם מספיק רק לזעוק השמיימה ובזאת מסתיים תפקידם כאזרחים? האם צריכים אנו "לשחרר מהם"? האם אין עליהם לעשות משהו יותר מזעקה והפגנה? היכן חלקם בדבר?
הצעירים הדוהרים בכלי רכב גנובים או באופנועים, האם אין להם הורים? האם תופעת העלמת מס בסקטור אחד, לא משליכה בעתיד על תחושת הכבוד וההסכמה לחוקי ולכללי המדינה? האם בנייה בלתי-חוקית היא לא בדיוק זה – בלתי-חוקית? איני בא לטעון כי המדינה לא אחראית למשילות ולחוק ולסדר. איני בא לטעון גם כי אין חובת הגנה על כל אחד ואחת באשר הם, בלי הבדל דת גזע ומין. ודאי שיש. אך אני כן טוען כי כאשר במשך שנים מתנהגים כאוטונומיה תרבותית, חברתית וכלכלית ולעיתים גם לא מקבלים את מרות המדינה בכל דרך שהיא; כאשר ברקע הדברים עומד הסכסוך בין שני עמים; כאשר מקצת התושבים מגדירים עצמם כנתינים שלא מרצונם של ישות מדינית אחרת, שאינם מחשיבים את המדינה שבה הם חיים כישות פוליטית ומדינית ראויה – הרי ברור גם כי לא יקל על מדינה "לא אהודה" זו להשליט סדר בחייהם הפנימיים.
אחזור בקצרה על הטענה שלי: מדינת ישראל אחראית לשלום ולסדר בכל מקום במדינה והיא אמורה וצריכה לדאוג לרווחת התושבים ולביטחונם. עם זאת, על התושבים עצמם לעשות ככל יכולתם להתנהג כאזרחים שומרי חוק וסדר. האחד לא בא בלא השני. כוח לבדו אינו הפתרון. כמו בכל דבר, חינוך בא גם מתוך הבית פנימה. זו אחריות המדינה, אך לא פחות גם אחריותם של האזרחים. האזרח אינו יכול רק לזעוק "שחררו ממני" ולצפות שהדברים ישתנו במהרה.
13 תגובות
צודק
לפני שבאים לבקש עזרה מהמדינה
חייבים לעזור לעצמם
אמת ויציב, כבר נכתב על כך לא פעם ש"שינוי יתחולל אצלם רק לאחר שנראה שהם מקימים משמר אזרחי" ומפסיקים להטיל את האחריות ואת האשמה על אחרים. ואנחנו, למען פיוס חברתי פוליטי (החשוב מאד בפני עצמו), מקבלים על עצמנו את האשמה…
בינתיים- מלבד דרישה לזכויות ללא חובות, רגימת שוטרים, הצתת ניידות והנפת דגלי אש"פ- לא נראה שנוקפים אצבע – בצורה של מוכנות לשתוף פעולה אמיתי, שכן כול ילד בכפר או בעיר יודע בדיוק מי יורה על מי. נכון שמפחיד לשתף פעולה עם המשטרה, אבל גם מפחיד את השוטר היהודי שהם דורשים ממנו שיסכן את חייו בעודם מסתתרים מאחרי חומות תרבותם.
בגדול אתה צודק, אני מאמין (וגם עושה) שאנשים צריכים לקחת אחריות על חייהם ולהפסיק לזרוק אחריות.
ספציפית בעניים האלימות והפשיעה, יש לאנשים רתיעה מהנושא, כי החוק בארץ הוא לטובת העבריינים, ראה דוגמאות כמו "דרומי" או "שיף" שיצאו והגנו על עצמם ושילמו/משלמים מחיר כבד.
אני לא אומרת כי הערבים הם הטובים ביותר והתנהגות שלהם היא תמיד נכונה אולם גם המדינה יש החלטות שהיא נגד הערבים . שני הצדדים עליהם לשנות את השיטה שלהם . יש טעות על שני הצדדים .
שאלה בבקשה: אילו החלטות ממשלה נגד הערבים אתה מתכוון
יש אזורים בארץ שבהם רוב העסקים בדמי חסות. אז העסקים אשמים ולא המדינה?
צודק, מנוסח היטב. אגב יש לכתוב כדורים תועים, אשמח אם תתקנו. הבהרת יפה את ענין המשילות. אכתוב על האסון כאשר רוכב צעיר ביותר על אופנוע דרס ילדה בכפר בעמק יזרעאל. ונעלם. הורי הילדה רואיינו והשיבו שכולם יודעים מי הילד הדורס. שואל הכתב: מדוע אינכם מוסרים את שמו ושם אביו למשטרה? עונה האב השכול: את זה כבר נסגור ביננו, בלי המשטרה. דומני, יורם ידידי, שזה כל הסיפור. מתגעגעת.
היית אומר זאת גם בקשר לאסון הר מירון?
בסופו של יום, החברה עצמה היא זו המוסמכת לטפל באלימות ולא משנה איזה חברה ומתי זהו לא רק צו אלוהי זהו גם עניין אינהרנטי מובהק הטבוע בנו כפרטים וככלל. שעם ישראל ניצב תחת הר סיני וקיבל את 10 הדיברות הוא קיבל אותן כחברה ככלל – וכחברה הוא הבטיח לשקוד על קיומן של עשרת הדיברות, לשניה האלוהים לא חשב לשלוח בפקס את 10 הדיברות לשלל משרדי ממשלה לשם ביצוע (רווחה, משטרה משפטים ואפילו לא למשרד החינוך והתרבות – עם לא תעשה לך שום פסל ותמונה). גם באיסלאם הצו הוא חברתי ועל החברה לדאוג לרווחתה ולבטחונה בעצמה – ולכן מושגים כמו האִג'מַאע- הסכמת הכלל – עֵרְף" או "עַאדָה" שהם נוהג המקום – מובילים במשפט המוסלמי המצב את החברה במרכז וכמוסמכת לטפל בענינה המוסריים ובאילו שענינם הביטחון האישי – ולכן לא מובנת ולא מקובלת הסרת הטלת האחריות על גופים ממשלתיים, אלו בסופו של יום יכולים רק לסייעה לחברה בריאה במלחמתה באלימות או בכל דבר אחר. על החברה עצמה על הכלל מוטלת אחריות קדומה לדאוג לעצמה.
מי שיצא נגד הבריונים ופושעים מסכן את עצמו ואת ילדיו כי הממשלה לא עושה כמעט כלום.
קבוצות שונות בחברה היהודית בארץ כבר מתקרבות להפוך לאלימות.
חולק עליך. המנהיגים הם האחראים. לשם כך בוחרים בהם. לשם כך משלמים להם שכר.
הם כל כך מבוהלים ונשלטים ע"י הביריונים, שגם אם קרובם נרצח והם יודעים מי עשה זאת, הם בהרבה מקרים ימנעו מלספר את זה