לדבר, לדבר, לדבר

דברים רבים נשברים, משתנים, מתחברים מחדש אחרת בקיץ 2014. אחד מהם הוא המוסכמה שכשתותחים רועמים – עלינו לשתוק עד יעבור זעם. מנגד, נשחקה נכונות ציבורית רחבה להכיל התבטאויות מגוונות, לפחות כשהן מושמעות על ידי ישראלים יהודים, "משלנו". יותר אנשים מעזים, מוקדם בתהליך הלוחמה, לשאול שאלות, להביע ספקות, למתוח ביקורת. במקביל, קטנה הנכונות של חלקים גדולים בציבור לספוג גילויים כאלה של חשיבה חופשית. כך קורה שגם ברעום התותחים – המאבקים בקרב ישראלים גועשים וסוערים. אלה מגלים עצמאות מחשבתית לעומת עמדת הממשלה, ואלה מגנים אותם על כך ודורשים מהם "ליישר קו". הפגנות מתנחשלות והמשטרה נקראת להפריד בין הניצים. כדי להרגיע את הרוחות, רבים דורשים לחזור אל הסטטוס קוו: כשהתותחים רועמים ניתן להם לרעום בשקט, ואחר כך נתווכח ונצעק איש את דעתו בראש חוצות.

אבל המחשבה שאפשר לשוב אחור לקונצנזוס ישראלי חמים, ולו לימים ראשונים של כל מלחמה וכל "מבצע" – היא אשליה נוסטלגית. הימים הללו חלפו ללא שוב. ארבעים ושבע שנים בתוך כיבוש של אוכלוסייה אזרחית גדלה והולכת, כשממשלת ישראל מסרבת באופן שיטתי, חוזר ונשנה, להידבר באמת עם ההנהגה הפלסטינית בניסיון להגיע להסדר מדיני, שחקו עד דק אפשרות של קונצנזוס כל-ישראלי סביב מלחמה או "מבצע" כלשהם. כשאחוז לא מבוטל של ישראלים משוכנע שהכיבוש משחית, ושבהעדר נכונות ישראלית להסדר מדיני פלסטינים נדחקים לנקוט אמצעים נואשים – אין יותר הסכמה מקיר לקיר שהמלחמות הישראליות צודקות. גם כשהחמאס מבצע פשעי מלחמה ברורים ויורה טילים אל אוכלוסייה אזרחית, ישראלים לא מעטים מאמינים שאילו ניהלנו עם אבו מאזן דיאלוג אמיתי במטרה לסיים את שלטון הכיבוש, ייתכן שהחמאס לא היה יכול להרשות לעצמו לשלוח טילים למרכז הארץ. ומי שחושבים כך אינם יכולים לשתוק. דווקא כשהתותחים רועמים הם מוכרחים לזעוק שיש להפסיק לירות ולהתחיל לדבר. כדי לעצור את המעגל השוטה, את הסחרור הרצחני, את שטף הדם בשני הצדדים. כי כשהתותחים משתתקים לבסוף, לזמן מה, כולנו יודעים שישראל ממהרת לשוב לשגרת חייה, ואחרי ליקוק הפצעים היא רק רוצה שקט, לא חשבונות נפש נוקבים באמת וביקורת יסודית.

ובה בעת, תומכי הממשלה ומדיניותה שוב אינם ליברלים נאורים נוסח מנחם בגין, שלפחות לכאורה ייהרגו על זכותו של כל אדם להביע את דעתו, ובמיוחד כשהיא הפוכה מדעתם. כזכור, אחרוני המוהיקנים הללו, מיקי איתן, בני בגין ודן מרידור נבעטו החוצה ממפלגתו של נתניהו, וחברי הכנסת שתפסו את מקומם לא רק שאינם מחויבים לערכים ליברליים, אלא הם קוראים בראש חוצות לפגוע בחופש הביטוי, בחופש ההפגנה, בחופש הדעה. קוראים – ועושים, ככל יכולתם. דני דנונים ומירי רגבים אינם מתיימרים להאמין בחופש הביטוי. הם שמחים לסתום פיות בכל דרך אפשרית, וכשיוכלו ישתיקו יותר ויותר קולות השונים משלהם. בין שזהו קולה של חנין זועבי, המורט את עצביהם, ובין שאלה קולותיהם של ארגוני זכויות האדם הישראלים, שכבר תויגו מזמן כבוגדים שמכרו את נשמתם היהודית לאויב האנטישמי שונא ישראל. קשה לדעת אם חברי כנסת אלה נבחרו לתפקידיהם כי הבוחרים השתנו, או אם הבוחרים השתנו בעקבות נבחריהם. בין כך ובין כך זהו תהליך שעכשיו כבר מזין את עצמו.

כשאלה מרגישים מחויבות מוסרית לצעוק, ואלה אינם מרגישים מחויבות ערכית לחופש הביטוי, אין קונצנזוס להתכנס אליו. וכך אין מי שיחזור ואין לאן לחזור. ולא ברור שיש להצטער על כך. כי הקונצנזוס הדביק שהיה משתק את המוחות ונועל את הלשונות בימים הראשונים של כל פעולה צבאית מעולם לא הועיל בשום צורה לאיש, למעט לגנרלים תאבי קרבות או לפוליטיקאים שיכורי כוח. אפילו התכנסות השבט סביב ה"מבצע" הצבאי נגד אניית המרמרה הטורקית לא הצליחה, כמובן, לשנות את העובדה שתקפנו באלימות ספינה אזרחית מחוץ למים הטריטוריאליים שלנו, ולכן נאלצנו בסופו של דבר לקבל אחריות ולשלם פיצויים.

וחוץ מזה – אין דבר טוב מדיבור. ודווקא כשקשה, ולא נוח, ולוחץ, וכואב, והלב והראש והחזה מאיימים להתפוצץ. במילותיו המופלאות של אלון אולארצ'יק:

"כמו מחשב ללא חוברת הסבר / כמו גרביים של מישהו אחר / כמו גפרור רטוב / ולזכור שחשוב / לדבר לדבר לדבר;
מפתח עץ לדלת פלדה / איש לא יודע פיתרון החידה / ואין לאן לשוב / רק לזכור שחשוב / לדבר לדבר לדבר".

ואולארצ'יק אולי לא אמר את זה, אבל כשמדברים, חשוב גם להקשיב…

הסכנה היא, כמובן, כשהתבטאות גולשת לאלימות. וכאן אין גזירה שווה בין כל הצדדים וכל המתבטאים. מי שמאשימים את הממשלה בסיכון ובהקרבה מיותרים של חיי אזרחים וחיילים עושים שימוש בזכות הביטוי שלהם; מי שמאשימים את המבקרים והמוחים נגד המלחמה וההרג בבגידה – גם הם עושים שימוש בזכות הביטוי שלהם. עד כאן לא נעים, אבל חוקי, לגיטימי, בלתי נמנע במציאות הקיימת – ואפילו טוב. אבל מי שעוברים ממילים ליריקות, לרדיפה ולהכאה חוצים את הגבול מחופש הביטוי לתקיפה וחבלה, שהן עבירות פליליות. ועוד קודם לכן, מי שקוראים "מוות לערבים", "מוות לשמאלנים" או "מוות" לכל קבוצה אחרת – חוצים את הגבול בין התבטאות מותרת לאסורה, ועוברים עבירה של הסתה. זוהי עבירה חמורה המסכנת חיים ואת אושיות המשטר הדמוקרטי הליברלי. היא מסכנת את כולנו במקום הנפיץ הזה.

במציאות הישראלית של קיץ 2014 אין מנוס מהשמעת קול. אבל כמו שאומרים לילדים שעוד לא יודעים להימנע מביטוי תסכולים באופנים אלימים – "בלי קללות ובלי ידיים!" דיבור שאיננו הסתה רק יחזק אותנו. הסתה ואלימות ברחובותינו מחלישים אותנו בכל מובן. בקיצור, מחאה מילולית מכל סוג לא פוגעת בנו, אף אם היא חושפת שכבר אין קונצנזוס. לעומת זאת הסתה ואלימות מסכנים את כולנו.