לתכנן ירוק

גידול מהיר ומשמעותי בכמות התושבים, חוסר מודעות ובורות – אלה הם האחראים העיקריים להרס האקולוגי, הסביבתי והנופי בעולם ובארץ. מאז קום המדינה הצטמצמה משמעותית כמות השטחים הפתוחים בארץ. תהליך זה הואץ בשני העשורים האחרונים עת "הופשרו" יותר מחצי מיליון דונם של שטחים חקלאיים וייעודם שונה כדי שתתאפשר בנייה. כיום במדינת ישראל כמעט אין אזורים שבהם ניתן לנסוע דקות ספורות מבלי לראות מבנים או תשתיות מעשה ידי אדם.

שיעור הילודה הגבוה מתבטא בקצב גידול אוכלוסין מהיר מאוד. אם קצב גידול האוכלוסייה הנוכחי יימשך, הרי שבשנת 2050 יהיה מספר התושבים במדינת ישראל קרוב ל-15 מיליון. כפועל יוצא מכך תגדל משמעותית כמות השטח הבנוי. האזורים הבנויים יהיו צפופים יותר וכמות השטחים הפתוחים תקטן מאוד. קצב הריבוי המהיר, העלייה ברמת המגורים (הגדלת שטח הדירות) וברמת המינוע (גידול במספר כלי הרכב לנפש) הם מבשרי רעות בנוגע לחזון החזות של מדינת ישראל.

בקרב רבים מאנשי המקצוע שוררת תחושה של הפסד. המאבק על שמירת השטחים הפתוחים הוא בחזקת קרב בלימה שבו ניצבים ה"ירוקים" – נציגי רשויות וגופים ציבוריים העוסקים בהגנה ובשמירה על הסביבה, כמו המשרד להגנת הסביבה, רשות הטבע והגנים, החברה להגנת הטבע וארגון "אדם טבע ודין" – מול יזמי הבנייה ומול המחפשים פתרון מהיר לבעיות הדיור. נראה כי מאמצי הירוקים לשמור על הסביבה אינם אלא ניסיונות לדחיית הקץ.

אמנם נעשים מאמצים, נכתבות תקנות, נקבעים כללים ואף מוכתבת מדיניות החותרת לשמירה על השטחים הפתוחים. בין היתר מבוטאת מדיניות זו בתכניות המתאר הארציות והמחוזיות. אולם המציאות בשטח אינה טובה. המדיניות, הכללים, התקנות והחוקים בתחום התכנון נפרצים לעתים קרובות. משום כך על קובעי המדיניות ועל מקבלי ההחלטות בתחום התכנון והבנייה בישראל לתת את הדעת לבעיית הצפיפות ההולכת וגוברת ולנקוט אמצעים על מנת להבטיח כי ייוותרו בארץ גם שטחים פתוחים איכותיים.

בשנים האחרונות, כקרן אור באפלה, החלה מגמה של מעורבות ציבורית בנושאי שמירה על המשאבים ועל הנופים הטבעיים. גופים וגורמים ירוקים, מוסדיים וחוץ-מוסדיים, החלו להשפיע על קבלת החלטות בתחומים הקשורים לסביבה, לפיתוח, לבנייה ולנוף. המודעות לשמירה על הסביבה ועל המשאבים הטבעיים התפתחה וגדלה גם בקרב הגופים האחראיים על התכנון במדינה, ביניהם מינהל התכנון שבמשרד הפנים.

כחלק מהמודעות הגוברת לצורך בשמירת הסביבה, החל להישמע המונח "אדריכלות ירוקה" והפך לחלק בלתי נפרד מן השיח המקצועי בקרב אדריכלים ומתכננים. אדריכלות ירוקה מתמקדת בעיקר בחיסכון באנרגיה, במים ובמשאבים כלכליים. האדריכלים המתמחים באדריכלות ירוקה מנסים להטמיע ולשלב את הפתרונות הטכנולוגיים וההנדסיים הירוקים בתכנון ולתת להם גם פתרונות עיצוב יצירתיים.

לעומת אדריכלות ירוקה, שהיא במידה רבה כמותית, אדריכלות נוף ירוקה מושפעת מהאידאולוגיה של קיימות (sustainability). אידאולוגיה זו דוגלת בתפקוד תקין של החברה כחלק מהסביבה הטבעית ומתייחסת להיבטים המשפיעים על סיכויי ההישרדות וההמשכיות של המין האנושי, כולל המערכות הסביבתיות. לכן אדריכלות הנוף הירוקה מתייחסת לכל רמות התכנון והעיצוב, החל מרמת תכנית המתאר הארצית, דרך תכניות ברמה האזורית ותכניות ברמה היישובית והמקומית ועד תכניות פרטניות לביצוע.

אדריכלות הנוף הירוקה מתמקדת במזעור הפגיעה במשאבים הטבעיים, בשיקום נופי של הפגיעות ההכרחיות, בחיסכון במים, בשימור מי הנגר העילי, בשיקום עירוני ובשימוש יעיל במשאבי קרקע. הנה כמה פרויקטים בתחומי אדריכלות הנוף הירוקה:

• תכניות סטטוטוריות ברמות השונות – הוראות ירוקות באופיין הוטמעו בתכנון ובהוראות התכנית למתחם סטלה מאריס בחיפה

• שיקום עירוני – פרויקטים שונים להחייאת אזור הדר הכרמל בחיפה

• ניצול משאבי קרקע – תכנון גן על גג חניון משרדי הממשלה בחיפה, תכנון חניון גדול מתחת לכיכר הבימה בתל אביב

• שימוש בשטחים ריקים והתייחסות למשאבי הטבע – פארק רידינג ליד חוף הים בתל אביב ופארק שקמונה בקרבת חוף הים בחיפה

• מזעור הפגיעה ושיקום נופי בפרויקטי תשתית – תכנון הנוף של כביש חוצה ישראל (כביש 6) והשיקום הנופי סביב מנהרות הכרמל בחיפה

• שיקום פגיעות נופיות – הפיכת מחצבת כרמיאל לפארק עירוני חשוב ושיקום אתר הפסולת בחירייה.

בעוד שנים לא רבות נהיה מדינה צפופה הרבה יותר ועם הרבה פחות שטחים פתוחים. עלינו להשכיל לשמור על הסביבה ועל הנוף כדי לשמר את איכות חיינו. עלינו לתכנן ירוק.