בידוד פיזי לעומת בידוד חברתי

בעקבות דבריה של פרופ' עידית מטות
תמונה של עוזי ברעם
עוזי ברעם

פרופסור עידית מטות מבית חולים איכילוב היא לא רק רופאה גדולה, יש משהו סוחף באישיותה. לאחרונה יצאה בגילוי דעת ובו המעיטה בפחד מקורונה שאוחז את האנושות, אבל גם הבהירה שהיא בעד הקפדה על כל המרכיבים של מניעת ההדבקות. בסיכום דעתה אמרה שהיא בעד "בידוד פיזי, לא חברתי". הערתה זו אולי חשובה, אבל ספק אם ניתנת ליישום.

משבר הקורונה גורר בידוד פיזי מסוים ובכך מאיים על הקשרים בקהילה, קוטע חברויות ולעיתים בולם חלומות בעודם באיבם. אמנם אלו שסיגלו לעצמם קשרים אחרים, לא אישיים, למשל באמצעות אינסטגרם או טוויטר, יוכלו להמשיך במלאכת הידוק הקשרים. אבל מי שעבורו קשר הוא פגישות ממש, ללא מחיצה אלקטרונית כלשהי, יחוש שהבידוד הפיזי כופה את הבידוד החברתי.

אנשים נפגשים בקפה, במסעדה, הולכים יחד להצגות או לסרטי קולנוע, לעיתים נוסעים יחדיו לחוץ לארץ. מין חברות וידידות ישראלית שלא נקטעה ברוח הזמן. נכון שיש הסכמה על הסיבות, יש הבנה של הנסיבות, אבל איש לא יכחיש שהריחוק החברתי ניכר בחייו. אט אט מעגל החברים מצטמצם וגם צורת החברות משתנה. ייתכן שזו הזדמנות לריענון אנושי שיצביע על מידת הקרבה האמיתית.

בימים אלה הזמן לחשיבה ובחינה עצמית גדל ואדם מוצא עצמו מהרהר בעניינים שלא העסיקו אותו בימי טרום קורונה. אדם עסוק יותר בעצמו, בחייה וברווחתה של משפחתו הגרעינית, ופחות טרוד בחשיבה על אנשים שבעבר נפגש איתם כחלק משגרת יומו. אמנם יש ווטסאפים ומיילים ויש אפילו פנאי להעברת בדיחות ולהבעת דעות פוליטיות וחברתיות, אבל האדם היה יצור חברתי לפני הופעת האינטרנט והרשתות החברתיות והוא נותר כמה לפגישות חברתיות במעגלים שונים. התארכות המגפה מביאה עמה עוד איסורים, כמו סגירת חדרי הכושר. אך חדר הכושר איננו פריט אינדיבידואלי, הוא חלק מהוויה של קשר שחורג לא פעם מתפקידו המקורי. עדיין ניתן לקדם את הכושר הגופני, אבל המרחב הפך אישי ולא קבוצתי.

ידוע ומומחש שבני הגילים המבוגרים מצויים בסיכון גבוה יותר. אני מדבר עם חברים בני גילי שגוזרים על עצמם בידוד חברתי מלא ואינם יוצאים מפתח הבית. דרך חיים כזאת תורמת לתחושת בדידות שקיימת ממילא. אני שייך לאלו שמקבלים על עצמם את הסיכון. אני מכיר בחובת ההצטיידות במסכות ומילוי הכללים האחרים, אבל כן מקיים פגישות, בעיקר במרחבים פתוחים. דווקא דבקותי זו בפתיחות חברתית הביאה אותי למסקנה שאין ריחוק פיזי שאיננו טומן בחובו ריחוק חברתי.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

8 תגובות

  1. למרות שאני כמעט לא יוצא מהבית לא מרגיש את עצמי מבודד או מנותק. יש במה למלא את החסר כולל קשרים וירטואלים שהולכים ומתהדקים, וזה עדיין לא אומר שאני לא מצפה ליום שבו המגע והקשרים יהיו מציאותיים.
    אוי לנו אם המרחב הקיברנטי לא היה קיים. כי אז הבידוד היה בלתי נסבל

    1. ככל שהקשרים הבין-אישיים הם רבי שנים ועומק,- כך יישמרו, כי קשרים חברתיים כאלה אינם נשענים תכיפות הפגישות. תמיד כשחברים כאלה נפגשים, גם לאחר זמן רב- תמיד יחושו כאילו הם ממשיכים שיחה מאתמול. גם תחושת הבדידות מתמעטת אצל מי שניחן בעולם פנימי ויצירתי ושומר בליבו ווירטואלית קשר עם חברים ותיקים

  2. לא בטוח שמישהו משקיע בזה מחשבה. כולם עוסקים בשטויות. למשל, ועדת חקירה נגד שופטים בכדי לחלץ את ביבי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך