מי מחוץ לחגיגה

לאחרונה מתגברת המגמה של ראש הממשלה, של שרים ושל דובריהם הגלויים והמוסווים וכן של פרשנים לסוגיהם לנפח את חשיבותם של הישגים, אפילו זעירים, ולהתעלם מחדשות רעות ומכישלונות. דוגמה בולטת היא "פרשנותו" של "הפרשן" רן רזניק על המצב במערכת הבריאות, שפורסמה בחדשות ישראל ב-31/12/2019. בביקורתו על אלה שטוענים שמערכת הבריאות קורסת, הוא כתב: "מי שזועק קריסה וכאוס מתעלם מהנתונים האמיתיים, זורע פחד ופאניקה".

מטרידה מאוד שיטתו של נתניהו ושל כל דובריו ועוזריו, העיתונאים והפרשנים שמשרתים אותו, להרבות בפרסום נתונים חיוביים ולהתפאר בהם ולהתעלם מכישלונות ומנתונים שליליים. למשל בשבוע האחרון של דצמבר פירסם הביטוח הלאומי את דו"ח העוני לשנת 2018. לפי הדו"ח, שיעור המשפחות מתחת לקו העוני פחת ב-0.4%, מ-18.4% ב-2017 ל-18%. לעומת זאת גדל שיעור הילדים מתחת לקו העוני ב-0.4%, מ- 29.6% ל-30%. באיזה נתון התפאר נתניהו ומאיזה התעלם?

לפי הדו"ח חיו מתחת לקו העוני 469,000 משפחות, שהן 18% מן המשפחות במדינה. במשפחות האלה היו 1,810,500 נפשות – 21.2% מאוכלוסיית המדינה – ו-842,000 ילדים. ממצאים נוספים בדו"ח: האי-שוויון גדל. מדד ג'יני, המודד את האי-שוויון של ההכנסה נטו, גדל מ-0.3520 בשנת 2017 ל-0.3559 בשנת 2018. אני מעדיף לא להסתמך רק על מדד ג'יני, שהנוסחה לחישובו מסובכת למדי, אלא לבדוק את היחס בין ההכנסה של העשירונים העליונים להכנסה של העשירונים העניים. כמה נתונים: ההכנסה של העשירון העליון (10% מכל המשפחות) הייתה 23% מכלל ההכנסות של כל משקי הבית, ושל העשירון הראשון (10% העניים ביותר) רק 2.8%. משנת 2017 לשנת 2018 גדל חלקו של העשירון העליון בעוד אחוז. ההכנסה הכספית נטו הממוצעת של משק בית בעשירון העליון הייתה 20,254 שקל בחודש, ולעומת זאת בחמישון (20% ממשקי הבית) התחתון הייתה 6,157 שקל בחודש.

הלל גרשוני, אחד מהעיתונאים ביומון "חדשות ישראל", יומון שמשרת את נתניהו, כתב ב-6 בינואר: "דו"ח העוני – די לניפוח הנתונים". תגובתו של ראש הממשלה אופיינית למגמה כללית להתעלם ולנסות להכחיש עובדות לא נעימות ולהדגיש רק עובדות נעימות. בנימין נתניהו ומשה כחלון מרבים להתפאר בהישגים הגדולים של המדיניות הכלכלית. ואמנם יש צמיחה כלכלית – התוצר המקומי הגולמי גדל ב-3% עד 3.5% בשנה. אבל הם מתעלמים מכך שמרבית האוכלוסייה ומרבית העובדים במדינה אינם נהנים בכלל מן הצמיחה הזאת.

גם כלכלנים ופרשנים רבים שאינם נחשבים לדוברי ראש הממשלה ושר האוצר, רואים בצמיחה הזאת ובעוד נתונים ורודים עדות לכך שהמצב הכלכלי טוב ומשתפר. דוגמה לכך: הפרשן הכלכלי סבר פלוצקר כתב: "בעשור האחרון השכר הממוצע לשכיר עלה מ-8,100 שקל בחודש ל-11,000 שקל בחודש. ההכנסה הממוצעת של משפחת שכירים התקרבה ל-25,000 שקל בחודש" (ynet, 27.12.19). אבל הוא מסתמך על השכר הממוצע, שכולל גם את מנהלי הבנקים וגם את עובדי קבלן שמאבטחים את הכניסות לחניונים. סבר פלוצקר צריך לדעת מה ההבדל בין ממוצע וחציון. 50% מן העובדים השכירים במדינה קיבלו בשנת 2018 פחות מ-8,000 שקל בחודש. ובהמשך: "רמת החיים של הישראלים עלתה, מרוויחים יותר, קונים יותר וטסים הרבה יותר. הצריכה הממוצעת הפרטית לנפש עלתה במשך העשור ב-24% בעיקר בסעיפים המאפיינים חברת שפע כמו נסיעות לחו"ל, מסעדות, אלקטרוניקה דיגיטלית ומכוניות" (במשך העשור נוספו בכבישים 1.2 מיליון מכוניות).

כל הנתונים האלה אינם משקפים את המצב הכלכלי של רוב תושבי ישראל. הם מתעלמים מהפערים העצומים, שהולכים ומתרחבים, בין המצב הכלכלי של 10% מתושבי המדינה הנמצאים בעשירון העשירי ובין מצבם של מחצית מתושבי המדינה שהם חמשת העשירונים הנמוכים.

ההסבר לריבוי הטיסות לחו"ל וקניות המכוניות הוא ההכנסות הגבוהות של שני העשירונים העליונים, שבהם כ-520,000 משקי בית (כ-1.8 מיליון נפש). הם אלה שמרבים לנסוע לחו"ל ולקנות מכוניות חדשות וגאדג'טים אלקטרוניים "כמה שיותר משוכללים". משפחה שהכנסתה החודשית 40,000 שקל בחודש יכולה להוציא אפילו 2,500 שקל על ארוחה במסעדה לכבוד השנה החדשה, וזאת יכולה להיות כל ההכנסה החודשית של משפחה מתחת לקו העוני.

450,000 המשפחות שחיות מתחת לקו העוני אינן משתתפות בחגיגת הנסיעות לחו"ל ולא ברכישת מכוניות ומכשירים חשמליים. ל-23% מן המשפחות במדינה אין מחשב ול-25% אין חיבור לאינטרנט. בעשירון התחתון רק ל-43% יש מכונית (הלשכה לסטטיסטיקה לא בדקה אילו מכוניות יש להם).

תקנו אותי אם אני טועה.