הכביש כמראה לחברה

בשנת 1961 נפל דבר בתחום המוניציפלי של מדינת ישראל. בשנה זו התקבל חוק כנוביץ', חוק אשר טיפל במניעת רעש וזיהום אוויר בישראל, בערים ובאזורים המוניציפליים. החוק יצר הדים ושיח. אנשים לא הבינו איך הוא ישפיע על חיי היום-יום, איך פתאום ייפסקו הצפצופים של כלי הרכב, איך יימנע הזיהום של המכוניות, איך יימנע הרעש ברחובות. רבים ראו בו חוק דרקוני. הוא הפחיד את הציבור אבל גם מילא אותו תקווה.

באותה שנה סבבה הבדיחה על פרק הזמן הקצר ביותר מבחינה פיזיקלית – פרק הזמן שבין הופעת האור הצהוב ברמזור לבין הצפצוף של המכונית המזרזת את העומדים ברמזור האדום. מדינת ישראל הייתה מלאה בצווחות, צפצופים ורעשים. לפתע חוקק חוק בנושא, אך איש לא האמין שהוא אכן ישנה את תנאי הסביבה במקום כלשהו בארץ. כאשר התקבל החוק לא היה אחד שלא ידע מי הוא כנוביץ' ומהו החוק האמור לשנות את חייו.

לחקיקת החוק למניעת רעש וזיהום אוויר הייתה משמעות רבה, לא רק לגבי צפצוף המכוניות אלא מעבר לכך – לנסות לנסוך שקט ושלווה בחברה הישראלית. ומעניין, כמו בנושא פרחי הבר – כתוצאה מהחוק הציבור הבין והתחנך שאין לפגוע בצמחים ובפרחים וחשוב לתת להם לצמוח – כך היה גם חוק כנוביץ' ברכה בחיי הישראלים. צפצופים של מכוניות נאסרו לחלוטין, ואנשים חששו לצפצף כיוון שחששו להיקנס בקנסות קשים לפי החוק. וכשהצפצופים פחתו, השיח ברחוב ובכביש כאילו התעמעם, הוא הפך פחות קולני, פחות צווחני. אז התגלה כי השמירה על השקט יוצרת דבר נוסף. הצפצוף ברכב הוא חלק מאופן הנהיגה ושניהם חלק מאופן ביטוי, ומיתון של הביטוי משפיע על הסביבה כולה.

אך ב-2019 בואכה 2020 רוב האוכלוסייה במדינת ישראל אינה יודעת מיהו כנוביץ' ואינה יודעת מהו החוק שאותו חוקק והעביר בכנסת ישראל. לכן רוב הציבור מתעלם מהחוק, והיום אפשר לשמוע את הצפירות ביתר שאת. צפירת המכוניות היא רק סמל לחוסר הסבלנות של נהגים ונהגות כלפי אלה שנוהגים לפניהם. זו הדרך לבטא את חוסר הסבלנות, אבל היא משדרת גם חוסר כבוד.

השיח בכביש גלש לשיח הציבורי. אותה צפירה הנשמעת ברחובות העיר היא חלק מהשיח ההמוני, הקולני וחסר הסבלנות שהפך לחלק מהחברה הישראלית, שאינה יודעת לתקשר בינה לבין עצמה. לפי צורת הנהיגה ולפי הצפצופים ותרבות הכביש יכול הנהג לנחש את סוג האוכלוסייה שהוא נמצא בקרבה. הוויכוח וחוסר הסבלנות ההדדי, חוסר הכבוד והאלימות המילולית הגוברת בכל המישורים – כל אלה מוצאים את ביטוייהם בחיי היום-יום שלנו, והאלימות בכביש היא סמל לכך.

חוק כנוביץ' ניסה לחנך את הציבור להכיר ברעש, בזיהום האוויר ובמפגעים החברתיים ולנסות לצמצם אותם. ברגע שהשלכנו אותו הצידה, השלכנו את היכולת לגונן על עצמנו זה מפני זה ויותר מכול להישמר בתוך תוכנו. איננו מקפידים באופן ההתבטאות שלנו, איננו נשמרים מפני האלימות המילולית של כל אחד ואחת מאיתנו, ואיננו מבחינים לאן היא מובילה אותנו. מהצפצוף בכביש, עבור באלימות בחניה ועד לאובדן חיים ולתאונות הדרכים, שנובעות מחוסר הכבוד ההדדי ומההתייחסות האלימה שלנו זה אל זה.

יש טעם לשוב ולחשוב על חוק כנוביץ' חדש. על חוק שימנע רעש וזיהום אוויר וישליט אווירה רגועה יותר בחברה הישראלית. הרחובות שלנו, שהיו כבר שקטים יותר במשך תקופה מסוימת, הפכו לקשים יותר ואלימים יותר, והאלימות גולשת מהכבישים לחניות ומשם למישור הציבורי, למישור הפוליטי ולמישור החברתי. החברה שלנו שוכחת את המקום והצורך בכיבוד הזולת.

בהיותנו מדינה צעירה, בשנת 1961, הבנו שיש מהפכה שאנחנו יכולים וצריכים לעבור. היום, כשאנו כבר מדינה בת 70, קצת מבוגרת, קצת מזדקנת, כל אלה הפכו כאילו ללא חשובים, אף שלמעשה הם בנפשנו. אם לא נעצור ולא נביא עצמנו למחשבה מחודשת, לקראת התנהגות הדדית מכבדת יותר, מכובדת יותר, נבונה יותר ומבינה יותר, נמוטט את אושיות החברה הישראלית ויהיה לנו קשה מאוד להחזיר את הגלגל לאחור. אנו זקוקים לחוק כנוביץ' עכשווי שישיב את השפיות ויחזיר את החברה להיות מסבירת פנים, קשובה יותר, נינוחה יותר ומוכנה לקבלת האחר. בנפשנו היא. חוק כזה, או לחלופין העדרו, יקבע כיצד נחיה וניראה בשנים הבאות.