"שמונים ועוד ארבע" – פתרון מקומי מדי

תכנית אחת לעומת הצורך במבצע לאומי למען זקנינו
תמונה של ד"ר ביצור
ד"ר אבי ביצור

בימים אלו נחשפנו לתכנית מקסימה, מקומית, לטובת קידום המאבק בבדידותם של בני הגיל השלישי והרביעי בישראל. החשיפה רבת ההיקף הביאה לתגובות רבות – נלהבות כולן ותומכות כולן – ברעיון, בנושא ובמשימה. במסגרת התכנית הוקם גן ילדים בתוך בית אבות, ומכאן שמה – "שמונים פלוס ארבע", גיל הזקנים ועוד גיל הילדים. הסינרגיה בין הילדים הקטנים לבין דיירי בית האבות הניבה פירות מוצלחים של שיתוף פעולה, כבוד הדדי, גירוי הסקרנות, קידום הן של הזקנים והן של הילדים, הוקרה והערכה דו-צדדית, ובסך הכול הרעיון המצוין הזה – שכבר נוסה בעבר אין-ספור פעמים, בארצות הברית וגם אצלנו בישראל, במועצה מקומית יזרעאל לדוגמה ובבאר שבע תחת השם "סבגן", כלומר סבא-גן או סבתא-גן – הוכיח את עצמו. לכאורה באה בעיה גדולה על פתרונה.

אלא שלא כך פני הדרכים במציאות הישראלית. רק בגלל ההתלהבות הרגעית מאירוע או פעולה מקומית, מוצלחת בהחלט, איננו יכולים לנוח על זרי הדפנה כל עוד לא חקרנו ובדקנו ומיפינו את הנושא עד תום. המאבק בבדידות ובדיכאון ובחרדה בגיל השלישי מצריך חשיבה הוליסטית, בראייה ובהבנה שאנו חייבים תכנית לאומית רבת היקף. בבסיס התכנית יכול לעמוד כל רעיון – אם רעיון כמו תכנית "שמונים פלוס ארבע" אם רעיונות אחרים, אבל כך או כך הרעיון חייב להיות חלק מתכנית, בראייה ובתפישה לאומית. אין להסתפק במקרה מבודד מוצלח.

החברה הישראלית עומדת במקום השני והמביש בין מדינות ה-OECD בסך התאבדות קשישים – ממוצע של 9 בחודש. רק יוון מקדימה אותנו. החברה הישראלית עומדת בפני מגפת הזקנה והאויבת מספר אחת של הזקנה היא לא הדמנציה ולא מחלת האלצהיימר, אלא הבדידות, ובה עלינו לטפל ומיד. זהו צורך חיוני ואף קיומי. הנטייה שלנו כחברה לחגוג סביב הצלחות קטנות וחשובות אך לא מרכזיות מביאה אותנו להתעלמות מהעובדה שאין אנו נוגעים בגוף הבעיה ממש אלא רק מחפשים את המטבע תחת הפנס. מדי פעם אנחנו יוצאים במבצעים כאלו ואחרים, קושרים לעצמנו כתרים ובטוחים שפתרנו את הבעיה, בשעה שבעצם הבעיה חיה, נושמת, בועטת ומזיקה מאוד.

עשרות פתרונות הוצעו לנושא – טכנולוגיה חכמה, רובוטים מחליפי עובדים עם זקנים, מבצעים מבורכים כ"והדרת פני זקן" – שירות של בני ובנות השירות הלאומי עם זקנים – או מבצע דוגמת "שמונים ועוד ארבע. אבל למעשה נחוצה תכנית לאומית מקיפה, שהצעד הראשון בה אמור להיות מיפוי יסודי של כמיליון זקנינו – ולאור העלייה בתוחלת החיים, מספרם צפוי להגיע לכמיליון ורבע עד 2030 – כדי ליצור בנק מידע שיפרט מי מהם זקוק לליווי, מי מרגישה בודדה, מי חי בבדידות, מי חסרת משימה ומי כלל אינו רוצה בחברותא – גם את זה יש להביא בחשבון.

כתוצאה ממבצע מיפוי יסודי כזה נבין מי מבין זקנינו זקוק להפגת הבדידות, היכן ולמה. האם זקנים מסוימים צריכים טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי? האם הם זקוקים לתרבות, הווי ובידור או לתעסוקה? האם לקוחות המבצע מרוכזים במקומות מגורים נגישים או לא? האם הם גרים בריכוזי דיור של קשישים, כמו מרכזי יום, מועדונים, בתי אבות או שהם פזורים בקהילה?

המיפוי חייב להיות מלווה במציאת פתרונות אפשריים שצריכים להתמקד בזקן עצמו, בזקנה עצמה, ובצרכים האישיים של כל אחד ואחת. שפה – אמהרית או ערבית או יידיש – מצב כלכלי, מקום מגורים, רמת השכלה. הפתרונות צריכים לנוע בין רמת הפרט לרמת הקהילה הקרובה, לרמת העיר או המועצה האזורית, לרמת האזור ולרמת המדינה. כלומר חייבת להיות סינרגיה בין כלל הגורמים המטפלים בתופעה ונאבקים בה תוך שיתוף פעולה מלא.

לא ייתכן שבימים שהבינה המלאכותית היא מלכת תכניות התעשייה הישראלית לעתיד, אין אנו חושבים להשתמש בכלי אדיר זה למיפוי צרכים בסיסים של עצמנו, קרי הורינו, סבינו וסבתותינו וגם אנחנו עצמנו, כשנגיע לגילם.

ההתעלמות, תוך הסתתרות לא ברורה מאחורי תכנית קטנה ויפה ומצליחה, נראית ממש כאילו סאראמאגו כותב על החברה הישראלית. בספר "מוות לסירוגין" של חתן פרס הנובל לספרות מתואר עולם שלא מתים בו, ולכן הבעיות הנוגעות לזקנים חמורות לאין ערוך מעולם רגיל. זוהי אלגוריה סרקסטית שעוקצת בדיוק במקום שכואב, ומזכירה יותר מדי את החברה הישראלית, שאינה מתכוננת לבאות אלא מכסה ברטיות פצעים פתוחים וברורים, לפחות לכותב מאמר זה, בתחום הזקנה בישראל, ובעיקר בתחום המאבק באויב האכזרי של זקנינו – הבדידות המלווה בחרדה, דיכאון, הזנחה והשפלה.

זקנה איננה מחלה ואיננה אמורה להוריד את הזקנים מעל במת החברה הישראלית. עלינו לעצור לרגע, לחשוב ולחשב את דרכנו קדימה, לא רק בהיבט של ביטחון, איראן וצוללות אלא בהיבט של הציווי "והדרת פני זקן" – הגיע הזמן ועכשיו!

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

24 תגובות

  1. הגיע הזמן לטפל בבעיות הזקנים בתוכנית רב לאומית.
    "אל תשליכנו לעת זקנה"

  2. צריך פעולות מעמיקות. אבל מי ממנהיגינו בככל איכפת לו מהנושא.

  3. מסכים בהחלט עם הדברים, ואופן הטיפול ולמעשה יש לומר אי הטיפול של כל ממשלות ישראל בקשישים בכלל ובניצולי שואה בפרט, זו חרפה ואות קיין לחברה הישראלית כולה. מבין שהצעות יש הרבה, אך ביצוע אין. כמו ששר החינוך החדש הוציא בתוך יום הנחיות לגבי השימוש בטלפונים בבתי הספר, מדוע שלא ינחה את מערכת החינוך, להקצות תלמידי תיכון שיפקדו קשישים עריריים ויארחו להם חברה כאשר פעילות זו תוכר להם ואו תתגמל אותם בניקוד/ציון באזרחות למשל.

  4. אסור להתייחס לקשישים כאל נטל.אלה האבות המייסדים של המדינה ומגיע להם יחס הולם והגון.

  5. צודק ד"ר אבי ביצור. הרעיון של 80 + 4 צריך להיות ברמה הלאומית. אך בהיעדר ממשלה נבחרת ובהינתן סדר יום של איומים בטחוניים וגרעון תקציבי, מי יהיה הגורם הממשלתי שיטפל בנושאי אוכלוסיית הקשישים

  6. ברור שהיחס לקשישים חייב להשתנות מההיבט הכלכלי.הממשלה צריכה להקציב הרבה יותר כסף למנוע בדידות קשה וטיפול רפואי מתאים.

  7. במציאות הישראלית שבה אין ממשלה ועד שיגיעו הבחירות,כשכולם עסוקים באירן או בסוריה,הזקנים נשכחו.גם ממשלת מעבר וכנסת פעילה יכולים לדאוג לקשישים.בוודאי לעניים שבקרבם.

  8. אני צפיתי בשידורים וזה ממש מרגש. אני אזרחית ןתיקה בעצמי.

  9. פילוסופיה שחוזרת על עצמה איננה פתרון. אפילו משרד לשיוויון חברתי מחזיק פרטי קשר רק של אחוז בודד מכלל כמעט מיליון בני 60 פלוס. עוד ועוד פרויקטים ומחקרים סמי אקדמיים בחסות תורם כלשהו או אקדמיה לכאורה אינם הדרך. קשר הדוק ורווחה זה הפתרון, ושיפסיקו המומחים לרגע להציע פתרונות ברמת תכניות ריאליטי. כמה מלל סרק על בעיה רצינית, כמה הצעות פתרון לכאורה שהן כמו פלסטר על בקיע בבטן מדממת. אין מועצת חכמים יש רק יועצים לרגע, חכמי חלם וכותבי מאמרים. לצערנו אנשי ה 70 פלוס למדנו לראות איך מאבדת המדינה את הידע והכשרון הצבור כי החכמה נמצאת רק בוחות עד גיל 50. ויש עוד הרבה מה לדבר על כסף ובריאות, ועוד נושאים. תפרו תיק לזקנים.

    1. צודק.אולי לא תפרו תיק אבל היחס לקשישים אינו מכבד או לא ראוי.

  10. זקינינו הם אנחנו בעוד כמה שנים
    פתרון לבעיותיהם יעשה אצ חיינו טובים יותר
    עוד כמה אנשים כמו הביצור הזה והרי אנו מוכנים!!!!

  11. אבל פתחה את הדיון בנושא החשוב בכל כך הרבה פלטפורמות
    אפילו באתר הזה

  12. אחוז גדל והולך באוכלוסיה הם קשישים וחייבים להתחיל לטפל בבעיה החשובה הזאת ברצינות

  13. מהטלוויזיה למציאות
    אל תשליכני זו לא סתם מנטרה
    הגיע הזמן למאבק על זקנתנו

  14. מבוימת וערוכה לעומת המציאות שהיא פחות מעניינת ופחות חיובית.

  15. על הזקנים והחשיבות של הטיפול בהם. איך זה האזרחים שלנו מסכימים לפעול מבלי לחשוב לטווח ארוך. אפילו לא על עצמם בעוד מספר מסוים של שנים.

  16. אבל תוכניות כאלה מגדילות המודעות. תוכניות ריאליטי זוכות היום לחדיפה אדירה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של גד

אין לי

שיר על חסר

ציור סמלי

חשמל מודרני

מעבר אקטיבי למקורות אנרגיה ירוקים