המשך יבוא

ההצלחות, הכישלונות והסכנות במחאה חברתית
הפגנה בלילה
הפגנת יוצאי אתיופיה צילום:Botend he.wikipedia.org

המחאה החברתית של יוצאי אתיופיה בישראל איננה אפיזודה חד-פעמית כמו התפרצות הר געש, שלבה רותחת יוצאת מבטנו, שוטפת והורסת כל דבר הנקרה בדרכה, אבל מהר מאוד מתקררת ונשכחת. המחאה החברתית של יוצאי אתיופיה שהתפרצה בראשית חודש יולי תהפוך, לדעתי, לתנועה חברתית. כעת התנועה נמצאת בשלבי התגבשות, וסביר להניח שעד שתגבש לעצמה את אופיה, את הזהות שלה ואת סגנונה, האזרחים במדינה יחוו עוד התפרצויות זעם אחדות כמו שזכינו לראות בשבוע שחלף.

במאמרי הקודם "חיי יוצאי אתיופיה חשובים" סקרתי מעט מהמחקר על מחאות חברתיות. כפי שציינתי, מחאות חברתיות הינן תופעה ידועה בעולם. מאז תום מלחמת העולם השנייה נספרו כ-50 התארגנויות מחאה חברתיות משמעותיות שקמו כתוצאה מלמעלה מ-40 התקפות קבוצתיות אלימות, עד כדי רצח עם, על קבוצות מיעוט דתי, אתני או מגדרי, ביניהן התקפות שאירעו בבוסניה, ברואנדה, באוגנדה, בקונגו, בקמבודיה ובוייטנאם. התקפות אלו גרמו להרג של בין 13 ל-20 מיליון אזרחים חפים מפשע. המספרים אינם מדויקים מחמת הקושי במעקב אחר ההתקפות האלימות.

יש מספר סיבות לאלימות הרבה המאפיינת את המאבקים של תנועות המחאה. לאחר מלחמת העולם השנייה קמו תנועות מחאה נגד הקולוניאליזם האירופי בשל הדרישה הלגיטימית של קבוצות אתניות להגדרה עצמית, בעיקר באפריקה ובדרום מזרח אסיה. בשנות השישים של המאה הקודמת ובתקופת המלחמה הקרה קמו תנועות מחאה נגד הדיקטטורה הסובייטית בהונגריה, בצ'כיה ובפולין, ועם התמוטטות הגוש הקומוניסטי התמקדו תנועות המחאה החברתיות בתחומי זכויות אזרח, דמוקרטיה, שוויון וחלוקה צודקת של העוגה הלאומית, דהיינו המאבקים החברתיים התמקדו בדרישה לצדק חברתי.

מספר גורמים חשובים סייעו להיווצרות התנועות החברתיות ולמאבקיהן. גורם ראשון הוא כמובן הגלובליזציה ופתיחת אפשרויות למיליוני אנשים להשתלב בחברות ובכלכלות של מדינות שאינן מדינות הלאום שלהם. חברות בין-לאומיות פתחו שערים ומיליוני אנשים החלו להגר ממדינות הלאום הלא מפותחות למדינות מפותחות שהבטיחו להם עתיד טוב יותר. בעיקר אנו עדים לנדידה של קבוצות אוכלוסייה גדולות מאפריקה ומהמזרח התיכון לאירופה ולארצות מפותחות אחרות. המהגרים מתיישבים במדינות שקלטו אותם ומתחילים לבנות קהילות מהגרים, ובמשך הזמן מתחילים לגבש תכונות אתניות קבוצתיות וזהות קבוצתית ששונה מהזהות הלאומית של החברה במדינה הקולטת.

בנקודה זאת מופיע אלמנט הסכנה, ולעיתים קרובות אלמנט הכישלון. החברים בקבוצת המיעוט שגיבשה לעצמה שייכות אתנית, דתית או גזעית, מפתחים זהות ייחודית השונה מהזהות הלאומית של הרוב במדינה הקולטת אותם. בעקבות תהליך הגיבוש הקבוצתי מתעוררים רגשות קיפוח, אפליה וחוסר שוויון, רגשות שהם במקרים רבים מוצדקים, בגלל דעות קדומות או חששות מ"האחר" או "הזר" בקרב האוכלוסייה הקולטת. בשלב זה מתחילה התנגשות עוינת בין הקבוצות, בעיקר מאחר שהקבוצה האתנית מתחילה לאמץ סדרת דרישות המבוססות על ההנחה שהזהות האתנית/דתית/גזעית היא לגיטימית ומגיעה לה הכרה חוקית. הדרישה ללגיטימציה של הזהות הייחודית כוללת למשל הכרה בחגים המיוחדים שלהם כחגים לאומיים, הכרה בשפה שלהם כשפה רשמית או אפילו כשפה שנייה חוקית במדינה, סגנון לבוש מסוים זוכה להכרה כלבוש לגיטימי וכדומה.

בעיקר הדבר מתבטא בקהילות המוסלמיות שהתבססו במדינות מערביות מפותחות. החוקר טד רוברט גור מונה 27 מדינות בעלות רוב שאינו מוסלמי שהתבססו בהן קהילות מוסלמיות משמעותיות, ביניהן בריטניה, צרפת, גרמניה, סרביה, בולגריה, יוון, קפריסין, רוסיה, הודו, תאילנד, סינגפור, סין, הפיליפינים ועוד. הקהילות המוסלמיות החיות במדינות אלו חשות אפליה, אי שוויון ואפילו התנכלות אתנית ודתית, ומכאן קצרה הדרך להתפרצויות אלימות ולסכסוכים בין הרוב במדינה וקבוצות המיעוט. מובן שנושא הטרור אף הוא שייך לתחום זה, ברם זהו נושא בפני עצמו, ולא כאן המקום להרחיב.

החוקר טד גור מצביע על הסכנות הטמונות בתהליך הקליטה וההטמעה של קהילות מיעוט של מהגרים שהן בעלות זהות ייחודית מבחינה אתנית, דתית או גזעית, כמו בדוגמאות שמנינו לעיל. תופעה זאת קיימת גם בתהליך הקליטה של קהילת יוצאי אתיופיה בארץ. לפי טד גור, קיימת סכנה ממשית של התנגשות אלימה בין שתי הקבוצות – יוצאי אתיופיה והאוכלוסייה הקולטת – מאחר שקבוצת המיעוט, במקרה שלנו קבוצת עולי אתיופיה, אכן סובלת מאי שוויון, מדעות קדומות, מאפליה ומחוסר נגישות למשאבים הלאומיים. תחושת האי צדק, טוען גור, היא אמיתית, ומבוססת על התנהגות פוגענית ומפלה מצד הרוב במדינה. המסקנה המתבקשת מהאמור לעיל היא שהמחאה החברתית האלימה של הקהילה האתיופית רק החלה. סביר להניח שהמשך יבוא, וכנראה שלא חזינו עדיין בהתפרצות מלוא הזעם החברתי שהצטבר.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

9 תגובות

  1. לכתוב על עולי אתיופיה ולהזכיר באותה נשימה רצח עם ווטרור איסלמי וכל מיני בעיות בסדר גודל הרבה יותר דרמטי מהבעיה של השילוב החברתי של אותם עולים שאומנם נתקל בבעיות קליטה רבות..

  2. תודה על מאמר מעניין. על פי המסתמן אותם גורמים שבגינם נוצרה הבעיה בארצות קולטות הגירה רק תלך ותחריף. בעוד שדור ראשון למהגרים חש חלש, פגיע ורצה להיקלט בארצות המפותחות הרי שהדורות השני והלאה אמנם חשו עצמם כבני מהגרים, אולם הם כבר נולדו בארצות הקולטות, למדו בבתי ספר מערביים, למדו את שפות המדינות הקולטות ולכן הם ראו עצמם כבני המקום. אבל כמובן שלא כך הדבר. על רקע זה נוצרה גם בישראל פעילות מחאה של האתיופים הישראלים.
    למרבה הצער הפער לא יצטמצם ולכן המחאות רק יחריפו. אם אי פעם יתאיינו גורמי המחאה רק אז צפויה דעיכה בפעולות המחאה.
    מכל מקום כל הכבוד על שהעלית את הנושא החשוב הזה לסדר היום.

    1. דגני- תיקון
      בסקר שנערך בעירית קופנהגן על בני נוער בעיתיים, נמצא שבשנה אחת טופלו כ120 בני נוער, 90% מהם בני מהגרים מהדור השלישי!!(כלומר שהוריהם כבר נולדו בדנמרק), וכאשר נשאלו להגדרת זהותם רובם המוחלט טען שקודם כול הם מוסלמים, בני המדינה הערבית (שסביהם באו ממנה)ורק במקום השלישי זיהו עצמם כדנים.

      תגובת עיריית קופנהגן הייתה שורה ארוכה של המלצות מה העירייה עשתה "לא בסדר" שיש לתקן, אף לא המלצה אחת מה על המהגרים לעשות כדי להשתלב בחברה הדנית.

      וכן, פיטרו לאלתר את הפסיכולוג העירוני הצעיר שהעז לפרסם את הנתונים…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של עדו

מי אמר קיפוח?

על קיפוח רוב, קיפוח מיעוט ומה שביניהם