הלאמה – המדינה נועדה לשרת את אזרחיה אבי ביצור

במאמר הקודם עסקנו בהפרטה החלקית הקיימת בתחום השירותים המוסדיים לקשישים שמעורבים בו באורח פעיל משרדי ממשלה, ארגונים וולונטריים, וארגונים פרטיים. במאמר זה שגם יחתום את סדרת המאמרים, נבקש לעסוק בעמדה התומכת בהחזרת הבעלות והפיקוח של המדינה על בתי האבות, כלומר הלאמת בתי האבות, נוכח הקשיים הקיימים בפיקוח על בתי האבות ולאור מצבם של חלק מבתי האבות בארץ. כיום מצויים בבעלות המדינה כ-4% מבתי האבות.

מצב של הלאמה מתקיים כאשר המדינה אחראית על כל ארבעת הממדים של השירותים החברתיים, היינו מימון, הספקה, קביעת כללי הזכאות, פיקוח ובקרה. בישראל, עם חלוף השנים, מסתמנת מגמה ברורה של מעבר הדרגתי במרבית השירותים ל"טיפול ממושך" (בתי אבות) מדגם של הלאמה לדפוס של כלכלה מעורבת הכוללת הפרטה. הלאמה רווחת גם בעולם, לדוגמה ארה"ב הלאימה את חברת הרכבות "אמטרק" וגם חברות למשכנתאות.

בשנותיה הראשונות של המדינה "הלאמה" היה מונח רווח. דוד בן־גוריון, ראש הממשלה הראשון, הלאים את חברת החשמל שקמה כ-30 שנה לפני קום המדינה כחברה פרטית. עם השנים הובנו בעולם היתרונות הגדולים של ההפרטה, הליך שבו המדינה מעבירה שירות או מוצר לבעלות פרטית. כעת, אחרי 70 שנה, המדינה מנהלת משא ומתן על הפרטת ייצור החשמל מידי מונופול חברת החשמל.

גם במדינות דמוקרטיות, כמו ישראל, המדינה תמיד שותפה לעסקים, אך זוהי "שותפות זהב" – המדינה אינה משתתפת בהשקעות ואינה צד בהפסדים, אך מקבלת את חלקה מהרווחים. כשלמדינה יש בעלות על חברה, היא מחויבת בהשקעות בה, מממנת הפסדים וכמעט לעולם לא נהנית מרווחים, מכיוון שמטרתה של המדינה אינה עסקית (טופז, "פעם הלאמה היום הפרטה" 2017).

בניגוד לעיקרון ההלאמה הגורס שהמדינה היא שצריכה לכוון באורח מלא את השירותים החברתיים באמצעות שליטה מלאה על מימונם, הספקתם, קביעת הזכאות לקבלתם ובקרה על פעולתם, דוגל רעיון ההפרטה ביציאה מוחלטת של המדינה מזירת השירותים החברתיים ובהפקדת האחריות המלאה על תחום זה בידי ארגונים לא-ממשלתיים.

אחד מהנתיבים העיקרים שבו מצאו בשנים האחרונות השקפות מנוגדות אלו ביטוי הוא במחלוקת בין אלו התומכים ב"מדינה" ומכירים בחיוניות השפעתה על החברה, לבין חסידי ה"חברה האזרחית", המדגישים את חשיבות הארגונים האזרחיים הצומחים באורח חופשי מתוך החברה עצמה ומייצגים אינטרסים שונים ומגוונים של האזרחים. רעיון ההפרטה חותר לצמצום השפעת המדינה עד למינימום ולמתן דרור ליזמות וליכולות הגלומות בפרטים ובארגונים שונים המרכיבים את החברה האזרחית. הדוגלים בהלאמה טוענים כי המדינה קמה כדי לשרת את אזרחיה: מדינת רווחה תקדם אג'נדה חברתית ואילו ארגונים פרטיים לא מקדמים נושאים חברתיים, המשך מעורבותה של המדינה חיוני להבטחת הסולידריות החברתית ומניעת פגיעה בשכבות החלשות והנטולות משאב כלכלי, וכן פירוק מדינת הרווחה והפרטת השירותים החברתיים הם מהגורמים העיקריים לגידול באי-השוויון בישראל ולניוון מערכות החיוניות לא רק לרווחת הפרט, אלא לחוסנו של המשק בכלל (גוטווין, "הלאמה – בואו נדבר על זה" 2012).

בימים אלו אנו עדים לניסיון הלאמת מימון הביטוח הסיעודי. במשרד הבריאות ביקשו לממן את הרפורמה באמצעות העלאת מס הבריאות בכ-0.5%. לפי תוכנית משרד הבריאות, במסגרת הרפורמה יוגדל ב-50% מספר שעות הטיפול השבועיות הניתנות לחולים סיעודיים המתגוררים בבתיהם (מ-22 שעות ל-33 שעות). נוסף על כך יוקצה תקציב לתמיכה בבני המשפחה המטפלים בקשיש, ותונהג הקלה במבחני ההכנסה לקביעת גובה המימון הציבורי שיינתן לקשישים הסיעודיים, לרבות ביטול מבחני ההכנסה לבני המשפחה. משרד האוצר מתנגד לרפורמה ולאופן מימונה המוצע ("הלאמת מימון ביטוח סיעודי", 2017).

מובן שנשאלת השאלה האם כאן תיעצר מגמת השינוי או שאולי ניסיון הלאמה זה מבשר על הבאות? אולי הדבר מעיד על כך שעדיין אפשר למצוא שרידים של מדיניות רווחה וחשיבה על האוכלוסייה החלשה, וכי תחזור עטרה ליושנה ולאור ריבוי מקרי האלימות וההזנחה כלפי הזקנים בבתי האבות יולאמו שוב בתי האבות בישראל?

לסיכום, בסדרת מאמרים זו ביקשנו לבחון את המציאות הדמוגרפית העתידית לאור הזדקנות האוכלוסייה בישראל ובעולם כולו. לא רק שמספר המבוגרים בעולם המערבי הולך וגדל, אלא גם קצב גידול האוכלוסייה המבוגרת הולך ומתעצם. העלייה בתוחלת החיים, הקִדמה והטכנולוגיה יוצרות מצב שבו חובה על המערכות בכל מדינה בעולם להיערך מראש להספקת שירותי בריאות, מזון, תרבות, תעסוקה, כספים ודיור לאוכלוסיית הקשישים.

הדילמות הרבות העומדות בפני מקבלי ההחלטות בנושא דורשות מצד אחד קבלת החלטות המצריכות טיפול שורש יסודי, ומצד שני מיקוד בנושאים אקוטיים כדוגמת דיור.

הדיור הוא לב ליבה של הישות המבוגרת. השאלה האם האדם הזקן יגור בדירה שלו או בדיור מוגן, בבית אבות או בקהילה מוגנת, היא שאלת מפתח בעולמם של האנשים שהם הורינו ו"אבות האומה" שאליה אנו משתייכים.

שאלה מרכזית נוספת היא האם המדינה היא האחראית המלאה לחיי מבוגריה (המודל הסקנדינבי) או האם יש לאפשר לשוק הפרטי לפעול בנושא השירותים לזקנים ובעיקר בנושא הדיור לאנשים אלו. האם עלינו לממן, לתחזק, לטפל ולשמור על זקנינו בסוג הדיור שבחרנו עבורם או שעלינו לתת לכוחות השוק לעשות את שלהם ובכך להשיג, אולי, הישגים טובים יותר ואיכויות מתאימות יותר לאלו שאל גילם אנו מתקרבים?

מודל שמערב הפרטה עם פיקוח לאומי ובקרה לאומית נותן מענה טוב מהאחרים, אך גם הוא אינו מושלם וכפי שכבר ציינו במאמר הראשון בסדרה, אין אנו מתיימרים לפתור את הבעיה אבל חובה עלינו להציפה לידיעת הכלל ולהעלותה על סדר היום הציבורי.