‏משמרים את הכאוס הציבורי

מה מניע את מובילי המאבקים הפוליטיים והחברתיים?
תמונה של אלטמן

מדינת ישראל מצויה בעיצומו של מאבק המרעיד את אמות הסיפים. הדרישה לשוויון בנטל, כלומר גיוס חרדים – עומדת במרכז סדר היום הציבורי. חרף הרצון העז של כל הנוגעים בדבר למצוא פתרון לסוגיה זו – הצדק החברתי עדיין לא מספק מענה, וגם השנה ימשיך עניין גיוסם של החרדים להוות סלע מחלוקת בחברה הישראלית.

אולם מלבד הסוגיה הנ"ל, החברה הישראלית הולכת ונעשית מפולגת יותר ויותר. מה גורם להתלהמות ולהתלהטות הרוחות? מה גורם לזעזוע החברתי המפיל את חיתתו על החברה כולה ומקטב אותה? יש לומר בגלוי, כי המשבר האמיתי במדינת ישראל איננו משבר של צדק חברתי, ולא משבר של גיוס לכול, אלא זהו משבר מנהיגות.

אין משילות מקובלת בחברה הישראלית, אין מפלגה בעלת רוב ברור, ואין מחנה אמיתי שמוביל את הציבור. המלחמה כיום היא על השליטה ברחוב, וזו תלויה במי שקובע את סדר היום הציבורי. כל אלו הבוחשים בקביעת סדר היום הציבורי מעוניינים בהעצמת השאלות והבעיות, ובשום פנים ואופן לא במתן תשובות ופתרונות.

עלינו לבחון מי הם אלו שמעלים סוגיות כדוגמת "השוויון בנטל" לסדר היום הציבורי, מי הם מגיניו של הציבור, אל מי מהציבור ישכילו רבים יותר לדבר ובעיני מי ייראו אמינים בהצגת עמדתם, מתוך תקווה כי בסופו של דבר, בעת בחירות – הדבר ישרת אותם בהשגת מעמד וכוח בכנסת הבאה.

על מדינת ישראל כיום לא מרחפת סכנה קיומית, אין משבר ביטחוני אמיתי ואין עלינו לחץ בין-לאומי. לכן, חוזי השחורות הביטחוניים מהצד האחד ומגיני העם מהצד האחר, אינם יכולים לסמוך על המציאות הנוכחית של שקט יחסי שתזכה אותם בתמיכה או שתאפשר לעסוק בנושאים אחרים, בהיעדר עניין מיידי במצב הביטחוני. אין מהומות של "לחם עבודה" ברחובות הערים, אין רעב ואין איום כלכלי על החברה הישראלית, ולכן אין מהומות אלימות ברחבי המדינה. אעז ואומר כי מרבית הבעיות של החברה הישראלית הן מעין "צרות של עשירים".

לכן, הבוחשים למיניהם בקלחת החברתית מסעירים את החברה באמוציות של סכסוך, משסים את הקבוצות השונות אלו באלו, מעצימים את תחושות חוסר הצדק החברתי, הקנאה, השנאה, הקנאות דתית. כל אחד מהם משמיע סיסמאות ומשלח את חיציו במחנה האחר, ובוחן בגאווה את אלו העומדים מאחוריו. הסכנות הללו של ערעור החברה כמטרה, מסוכנות בהרבה מהסכנות הקיומיות שגורמות לאחדות חברתית ולליכוד השורות, המשכיחות, לרגע, את ההבדלים המינוריים שבין הקבוצות השונות.

מה לא נאמר בוויכוח העכשווי? כמה לעג וארס נשפכו מכל קבוצה על יריבתה? כמה נאחזים פטרוניו של כל צד בצדקת דרכם גם אם היא אינה צודקת, וכמה באמת אף צד אינו מעוניין להידבר עם האחר? את הנושאים המצויים כיום במחלוקת בחברה שלנו אפשר היה לפתור בעזרת מנהיגות נכונה, בנחישות ובקבלת החלטות צודקות וחכמות.

ייתכן כי ועדת טל לא הייתה לגמרי צודקת, אבל היה בה שילוב של צדק וחוכמה. בלהט ההשתלחויות של היום שום הצעה לא נועדה לשמש פתרון, אלא להיפך, כל ההצעות מהוות דלק למדורת היצרים הלוחכת את החברה, וראשי הקבוצות בחברה ניצבים איש איש ותומכיו סביב מדורתו, עיניהם רושפות, שמחים באבדון שהם זורעים סביב מדורתם האישית.

אולם אל לנו לומר נואש, כי יש פתרון לשאלת החובה החברתית של החברה כולה, וראוי שהוא יושמע מפי אנשי תבונה ושכל, הרוצים באמת לפתור את הנושא, ולא מפי פוליטיקאים או נציגי ציבור למיניהם. אם יהיה רצון אמיתי של כל הצדדים – יימצא לכך פתרון. אולם, לדאבוני, חלק גדול יותר מהבוחשים בקלחת רוצים לשמר את הכאוס הציבורי, הם רוצים את ההתמודדויות הרועמות המאפשרות לכל אחד ואחד להיאבק על מקומו בקביעת סדר היום הציבורי, ואבוי להם אם יצליחו להפסיק את ההצגה הטובה בעיר, שנקבעה כסדר היום לתקופה הזו. עלינו להתעורר לאלתר כדי שלא נגלה מאוחר מדי איך הצלחנו להרוס מדינה על שום דבר, מבלי שניסינו באמת לפתור ולתקן את הטעון תיקון.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

8 תגובות

  1. יפה טענת
    אבל לא הכול שררה וכוח.
    המאבק על השוויון בנטל והניסיון לבלום כפיה דתית- הוא אמיתי ובעל משמעות ערכית.

    אבל במקום לדון בסוגיה הזו מדברים על מפלגתיות וחשבונאות פוליטית זולה- חבל.

  2. המוטיב המרכזי בישראל כיום בכל המאבקים הוא האינטרס האישי

    1. האינטרס האישי היה קיים תמיד.
      ברם ידעו לתפור מסביבו אידאולוגיות.
      בוא ותראה מי עומד כיום בראש המאבקים הפוליטיים – רובם נסיכים שירשו את חכמת הפוליטיקה במשפחותיהם – לבני, אולמרט, ביבי, גנץ, לפיד, דרעי, בגין, מרידור, מנהיגי החרדים, וזה רק על קצה המזלג.

  3. ברור שהאינטרס האישי של ביבי מאפיל על כל המתרחש בזירה הפוליטית בישראל כיום.
    הדבר המדהים ביותר הוא שליטתו המוחלטת של ביבי על מפלגתו ונספחיה עד כדי כך ש- 74 חברי כנסת, ביניהם חדשים רבים, הצביעו על פיזור הכנסת ה- 21 שרבים מחבריה דהיום לא יחזרו לכנסת ה- 22.
    כל הסיפור בושל על ידי ביבי שאמור לחזק את כוחו הפוליטי על ידי אותם 330 אלף מצביעי הימין שקולותיהם הלכו לאיבוד בבחירות לכנסת ה- 21.
    ביבי ירוויח מכך בכמה תחומים – ראשית הוא יכהן עוד כ- 5 חודשים כראש ממשלת מעבר, הבחירות לכנסת ה- 22 יתקיימו ממש בסמוך לתאריך המקורי שנקבע על פי החוק לבחירות לכנסת ה- 21 שהוקדמו על ידי ביבי בכ- 6 חודשים. ביבי צפוי גם להתחזק אלקטורלית בסדר גודל של 6-8 מנדטים.
    זה כל הסיפור.
    כל מי שמתפלל לסיום כהונתו של ביבי כראש ממשלה – שיאפסן את הטלית והתפילין. תפילותיו לא יעזרו.
    ראו הוזהרתם.

    1. בואי נשלים את ה"נבואה" – על פי סקר שנערך אמש (עם כל המגבלות של סקרים – רק מסתמנת מגמה) – ליברמן מכפיל את כוחו האלקטורלי. כחול לבן מצטמקת מעט, הליכוד מתחזק מעט, בנט ופייגלין חוזרים לתמונה. מפלגת העבודה בראשותו של גבאי הסתום בלחץ לא עוברת את אחוז החסימה. כך יקרה גם אם יאיר גולן יחליף את גבאי. מרץ תעלה בשני מנדטים שיבואו מהצד השמאלי של מפלגת העבודה. החרדים שומרים על כוחם. הערבים מתאחדים מחדש וחוזרים לכוחם בכנסת ה- 20.
      לסיכום – "מחנה הימין" יתייצב על 72-75 ח"כים, "מחנה השמאל-מרכז יתייצב על 40-43 ח"כים.
      ביבי ימשיך להיות ראש ממשלה לפחות לעוד 4 שנים.
      על זה נאמר בתורה – "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".
      גב' פורת – אני מציע שתרשמי את התוצאות של הבחירות לכנסת ה- 22 ביומנך. אני חותם עליהן דרך האינטרנט. ב- 18 לספטמבר תפתחי את דף היומן שבו רשמת את התוצאות הללו. אם תהיה סטייה של יותר מ- 5% (מקובל בסטטיסטיקה) אני אוכל את הכובע שלי.
      תבוא עלייך ברכה.

      1. מי שהביא לפירוק הכנסת במצוותו היה נתניהו. ועד הבחירות עוד יקרו הרבה הפתעות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך