מדיניות של "הזדקנות במקום"

מערכת שירותים לזִקנה בישראל (4)
תמונה של אבי
ד"ר אבי ביצור

המאמר נכתב במשותף עם מלי שקד

במאמר הקודם הצגנו את הפרופיל של הזקן במדינת ישראל היום, ועמדנו על השינויים שחלו בתא המשפחתי אשר הביאו להיחלשות המחויבות הבין-דורית. במאמר זה נדון באחריותם של משרדי הממשלה השונים לטיפול בזקנים בישראל, נסביר את המונח "הזדקנות במקום" ונציג את מערכת השירותים הקהילתית.

בישראל אין מדיניות חברתית כוללנית בתחום הזִקנה ובתחום הטיפול הממושך בזקנים (יקוביץ, "הזדקנות במקום: מתאוריה למדיניות ולפרקטיקה" 2014). לא קיים גוף אחד האחראי על פיתוח מדיניות, ולמעשה כל משרד ממשלתי קובע הנחיות למדיניות בתחומי אחריותו. דוגמה לכך היא הפיצול הקיים במסגרת "טיפול ממושך". משרד הרווחה אחראי על השמה מוסדית של תשושים, ואילו משרד הבריאות אחראי על השמה של סיעודיים ותשושי נפש. לכל אחד מהם מערכת כללי זכאות שונים, תקציב שונה ובקרה נפרדת. לעיתים האחריות עוברת ממשרד למשרד ומי שנפגע הם הזקנים ובני משפחותיהם, ועל כן יש צורך במדיניות כוללנית שתפתור את בעיית ריבוי הגופים הממשלתיים המשרתים את אוכלוסיית הזקנים.

מהו טיפול ממושך? הכוונה לטיפול ולשירותים הניתנים לזקן על בסיס מתמשך במסגרות דיור לזקנים, החל מדיור מוגן ועד מוסדות סיעודיים. מטרת הטיפול הממושך היא לאפשר לזקנים בעלי מוגבלויות תפקודיות לשמור על בריאותם, על איכות חיים, על רווחה ועצמאות בצורה הטובה ביותר. המדיניות בתחום שירותים אלו נקבעת בעיקר על ידי שני משרדים ממשלתיים: משרד העבודה והרווחה ומשרד הבריאות. מדיניות זו מושתתת על אידיאולוגיה וערכים, ועל שיקולים פוליטיים וכלכליים אשר הופכים את הטיפול הממושך המוסדי למערכת מורכבת, רב-ממדית ומפוצלת.

בעקבות ירידה בכוחה של מדינת הרווחה להבטיח את מתן הטיפול הממושך, במדינות רבות, כמו גם בישראל, הולכת וגוברת הנטייה להחזיר למשפחה ולקהילה את האחריות לטיפול הממושך. במילים אחרות, הסתמכות על הרשתות הלא-פורמליות של הזקנים, אשר תספקנה את הטיפול הנדרש. אולם מגמות ההזדקנות בעולם וירידה בשל כך בכמות המטפלים ברשתות הלא-פורמליות, יביאו לגידול בצורך במסגרת מוסדית. על כן המדינה צריכה להיות יותר מעורבת ולעודד חלופות ציבוריות לטיפול בזקן ובזקן הסיעודי. אומנם חלק מהטיפול יתאפשר על ידי יצירת פתרונות בקהילה, אולם במקביל יש צורך להגדיל את מלאי המיטות במוסדות השונים.

בישראל קיימות 304 מסגרות לטיפול ממושך בפיקוח משרד הבריאות ו-167 מסגרות בפיקוח משרד הרווחה, מתוכן 75 מיועדות לאוכלוסיית זקנים רגילה (ללא טיפול רפואי) ו-92 מעונות משולבים המיועדים לתשושים ולעצמאיים.

אחת הדילמות המרכזיות ועתיקות היומין בנושא הזקנה היא מי אחראי לטיפול ולתמיכה בזקן? האם זוהי אחריותם הבלעדית של בני המשפחה (המערכת הבלתי-פורמלית) או האם זו המדינה, שכן היא יציבה יותר, היא תיכון לעולם ויחסית יש לה יכולות תקציביות גדולות יותר. באופן כללי מצופה מהמדינה להחזיר לאזרח את חובותיה אליו בשלב של חייו שבו הוא זקוק לכך יותר מכול. ליטוויק במאמרו (Litwak “Helping elderly” 1985) טוען כי אין שום מערכת שירותים פורמלית שמסוגלת לתת מענה לכל צורכי הזקן מבלי שמערכת התמיכה הבלתי-פורמלית תשלים אותה. על פי המדיניות הנהוגה בישראל, האחריות לטיפול בזקן היא של המשפחה ואילו המדינה נותנת סיוע משלים.

כפי שציינו במאמר הראשון בסדרה, דילמה מרכזית נוספת שבה נבקש לעסוק בהרחבה היא דילמת הבחירה בין טיפול בקהילה, כלומר "הזדקנות במקום", לבין טיפול במסגרת מוסדית – טיפול ממושך? ואם בוחרים במסגרת מוסדית – האם המצב הקיים מאפשר לזקנים להזדקן בכבוד ובביטחון? או שראוי לבחון האם יש צורך בהלאמה או בהפרטה?

"הזדקנות בַּמקום" (Ageing in Place) היא אסטרטגיה מנחה במתן מענה לצרכים השונים והמורכבים של הזקנים (יקוביץ, "הזדקנות במקום: מתאוריה למדיניות ולפרקטיקה" 2014) ונעשית על ידי מערכת שירותים קהילתית, המדיניות הרווחת היום בעולם ובישראל היא לאפשר לזקן להישאר בבית.

מדיניות "הזדקנות במקום" היא תוצר של גישה הגורסת כי הטיפול המוסדי (עליו נפרט במאמר הבא) כרוך בהוצאה ציבורית גדולה, ועל כן רצוי להעניק טיפול בקהילה שהוא זול יותר ויוכל לעצור את הגידול בהוצאה הציבורית. בשנים האחרונות מסתמנת בישראל ובעולם ירידה בכוחה של המדינה להבטיח המשך מתן טיפול ממושך, ועל כן גוברת הנטייה להשקיע ב"הזדקנות במקום", תוך הספקת שירותים קהילתיים, מעבר לטיפולים המשלימים. יש לעגן בחוק את זכויותיו של הזקן לסיוע ולהגנה, וליצור מערכת שתנגיש לו את כל המידע בכתובת אחת (Case Manager). כך כל אחד מהזקנים יכיר את המוסדות המטפלים בו ויוכל לממש את זכויותיו.

מערכת השירותים הקהילתית הקיימת כוללת שתי קטגוריות עיקריות: האחת, שירותים בתוך ביתו של הזקן המיועדים לתת מענה לצרכים הפיזיים והחברתיים שלו, ובאים להשלים את הטיפול שניתן על ידי המשפחה. בקטגוריה זו נכללים השגחה בבית, עזרה בניהול משק הבית, ציוד עזר – שירותים אלו ניתנים במסגרת חוק ביטוח סיעודי 1998. חוק זה נותן ביטוי לתפיסה כי האחריות על הזקן היא של המשפחה והמדינה משלימה את הטיפול הדרוש. הקטגוריה השנייה היא שירותים הניתנים מחוץ לביתו של הזקן ונכללים בה: מרכזי יום, מועדוניות, נופשונים, קהילה/שכונה תומכת הכוללת אב בית האחראי על הזקנים.

ואכן, 97% מהזקנים מיישמים את הגישה של "הזדקנות במקום" מתוך רצון לשמור על דפוסי התנהגות והתנהלות כהמשכיות לחייהם הקודמים. כך מתאפשר להם להיות עצמאיים, להרגיש בטוחים יותר וחשופים פחות לסכנת הזנחה ולאלימות, ולהיות בקשר עם הסביבה המוכרת. הם אינם מעוניינים לעבור לבתי אבות שאותם הם תופסים אותם כבלתי-ראויים.

מול האפשרות להזדקן במקום עומדת האפשרות לטיפול ממושך במסגרת מוסדית. אופציה להשמה מוסדית נשקלת במצבים שבהם אין לזקן אפשרות להזדקן במקום. על הסיבות העיקריות להשמה מוסדית ועל סוגי המוסדות הקיימים בישראל נפרט בהרחבה במאמר הבא.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

18 תגובות

  1. פרוט המוסדות וההבנה שאנו רוצים להזדקן בבית מעיד על צורך בשרותים מלאים עד הבית לזקנים שצריכים זאת תוך חיזוק של כח האדם האנושי העוסק בכך

    1. זה הסטרט אפ הבא. שירות עד הבית לזקנים. הרוב מעדיפיםמלא ללכת לבתי אבות

    2. הכתבה מציגה את המצב לאשורו, הבקיאות שלך בנושא מעוררת השראה.
      בימים אלה אמי היקרה מזדקנת מול עינינו והתאור שלך במאמר הוא כל כך מדוייק.
      אין ספק שצריך לאחד מערכות ולסנכרן ביניהם ע"מ להשיג תוצאה יעילה וטובה יותר.. לשים את הקשיש על סדר היום הציבורי! די עם גימיקים של סרט ב10ש"ח

  2. צריכים לעבור לשיטת הone stop shop-מקום אחד שירכז את כל הטיפול בזקנים כולל בילויים,תרבות,בריאות וכוי

  3. ממשלת ישראל חייבת לאמץ מדיניות חברתית כלכלית כלפי הקשישים.שכר סביר למחיה, מערכת רפואה וסיעוד תומכות ויעילות. אחרי 71 שנה הגיע סוף סוף הזמן להתייחס לנושא ברצינות.

  4. בסוף עיקר הטיפול בזקנים מתבצע ע"י בני המשפחה.הסיוע שהמדינה מסייעת נמוך וספק איכותי.

  5. ישראל אינה מדינת רווחה ומעולם לא הייתה כזו.באיחור של 70 שנה קשה, לצערי, להאמין שהמדינה תשתנה.מי שהזניח את הזקנים 70 שנה לא מבין את גודל חטאו וזלזולו בדור מקימי המדינה.

    1. מדובר באי כיבוד צו מעשרת הדיברות.היכן כל המפלגות הדתיות שכלל לא עסוקות בקיום צו אלוהי?

  6. הזדקנות במקום דהיינו בבית מתאימה לזקנים שמסוגלים לתפקד עצמאית.לפתח את הטיפול בבית היא משימה ציבורית כללית.הבעיה שדברים אחרים זוכים לעדיפות כלכלית וההזדקנות במקום נדחקת לקרן זוית.מדובר בטעות קשה.

  7. ד"ר ביצור
    אני נהנה כל פעם מחדש לקרוא את הניתוח המקצועי והמדויק שלך
    כל הכבוד

    1. היחס לזקנים הישראלים זו הדוגמא הבולטת ליחס לנכים לשונים לחלשים ולאחרים
      חובה לקדש את זקינינו ולכבד להוריקן ולהעריך אותם

  8. אנחנו כמשפחה יודעים שעלינו לסייע להורים ככל שאפשר.המדינה נטשה חובות בסיסיות כלכליות וטיפוליות לקשישים.היחס כלפיהם בארץ הוא כאל נטל.זה דבר שחייב להשתנות במהירות.לא נוטשים את הקשישים והם לא נטל!.

  9. הממשלה דואגת לעצמה. הזקנים בעדיפות אחרונה. חייבים לעשות מעשה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של גד

אין לי

שיר על חסר

ציור סמלי

חשמל מודרני

מעבר אקטיבי למקורות אנרגיה ירוקים