משחת שיניים כשרה לפסח

השיעור עדיין לא התחיל, והמרצה עדיין לא הגיע. התיישבתי במקום הקבוע שלי: שורה שנייה מהסוף. מאחוריי, בשורה האחרונה, ישב תמיד נ. בחור בגילי, דתי, נשוי פלוס תינוק. הוא עלה לארץ מניו יורק לפני חמש שנים עם המשפחה, למד בישיבה ושירת במסלול של ביינישים בגדוד 13 של גולני. הגעתי עצבני לכיתה, ואחרי שדיברנו קצת והמרצה עדיין לא הגיע, הסתובבתי ובלי שום התראה התפוצצתי על נ על לא עוול בכפו: "למה היהדות פה כזאת דפוקה?"

התעצבנתי, כי שוב בדרך לאוניברסיטה עברתי ליד מודעת הפרסומת לחברת הרהיטים בכניסה לבני ברק, שכבר חודש חתוכה באמצע בצורה מעוגלת היכן שהייתה פעם דמות של אישה. ושוב שמעתי ברדיו על פעולות של כריתת עצי זית של ערבים על ידי מתנחלים המאוהבים ברעיון הקץ המגולה. ולאף אחד כבר לא אכפת, ואם בכלל מגנים אז רק כשאנשי תג מחיר "עוברים את הגבול" ומשחיתים רכב של צה"ל או כותבים על קיר של מסגד או כנסייה שמוחמד/ישו חזיר. ולי בכלל כבר משתפלת בטן מלאה על ה"עשבים השוטים", שעוד בשירות הקרבי שלי באיו"ש גיליתי שהם כבר לא עשבים, והיום, כשיש להם תמיכה בממשלה ובכנסת, הם כבר לא כל כך השוטים. ואולי בכלל אני פה השוטה. האם מישהו שמע רב חרדי מגנה השחתת מודעות עם דמויות של נשים? והאם למישהו מפריע שבחתונות חרדיות נשים וגברים הולכים בשבילים מופרדים ויושבים נפרד? שלא לדבר על הכלוב הקטן בפינה, בעל החרכים, שמציע בית הכנסת בתואנה ל"עזרת נשים".

אז זאת הייתה השאלה שיצאה. אבל באמת שהתכוונתי לשאול שאלה עמוקה יותר. רציתי לשאול את נ., איך זה ששם, בארה"ב, מפותחים ומתקדמים כל כך? למה אצלם בבית הכנסת הנשים יושבות עם הגברים או לפחות באופן שוויוני? למה הם מצליחים להבדיל בין החשיכה לאור? למה הם בבל ואנחנו פה מתנהגים כמו דלת הארץ שנשארה לאחר גלות יהויכין. למה בארה"ב יכול היה הרב וההוגה אברהם יהושע השל ללכת יד ביד עם מרטין לותר קינג במאבק למען השחורים, ופה בארץ יש לנו את הרב דב ליאור, שאוסר על השכרת דירות לערבים, ואבוי לדעתו אם אחד מתלמידיו יתחתן עם יהודייה ממוצא אתיופי? למה להם שם יש את הרב וייס, שדוגל באורתודוכסיה פתוחה וסבור שגם נשים יכולות להיות פוסקות הלכה, ואצלנו טוענים כי הרב הראשי יוסף מחק בספר את פניה של אמו שהופיעה בתצלום עם אביו, המרן.

האמת היא שלא ציפיתי לתשובה. אולי סתם רציתי להוציא עצבים. במהלך השנים הסברתי לעצמי בדרכים שונות את התנהגות היהדות פה במדינה: בין אם זאת החרדה מחילון ומתרבות נהנתנית, ריקנית ומתירנית ששמה את הפרט במרכז וגורמת להם להסתגר ולהשקיף מלמעלה בבוז, ובין אם זה הניצחון הגדול בששת הימים והאחיזה באדמת ארץ ישראל שגרמה לרבים בציונות הדתית להרגיש את הקץ המגולה ואת בואו הקרב של המשיח. וכל זה אולי לא משנה, כי גם הרב שקורא לנשים לשבת בחלקו האחורי של האוטובוס, וגם הרב שמפלה ערבים או קורא לסירוב פקודה, שניהם ימשיכו בכל מקרה לקבל את המשכורת שלהם ישר מן המדינה.

אבל משום מה נ. הבין את השאלה. הוא צחק טיפה. אתה מבין, הוא אמר לי, בארה"ב, ובכלל בגולה, היהודים חיים לצד לא-יהודים ויש מעין תחרות בין הדתות. היהדות צריכה להתאמץ ולהזיע כדי להראות שהיא דת טובה יותר ומתקדמת יותר. היא צריכה להצדיק את עצמה לעומת הגויים, שנראים לא פחות חכמים ומוכשרים. פה אף אחד לא חייב חשבון לאף אחד, פה ברור לכולם שהיהודים הכי טובים וחכמים וכל השאר אפסיים. כולם איבדו פה כבר מזמן את הבושה. לומר בארה"ב דבר כמו שאמר הרב עובדיה יוסף בדרשה שבועית שלו פעם: "לא נולדו הגויים אלא בשביל לשמש אותנו, אם לא אין להם מקום בעולם. רק בשביל לשרת את עם ישראל", זו אמירה שלא רק תוציא אותו גזען מול תלמידיו, אלא תהיה תלושה לגמרי מהמציאות שבה הם מכירים את הלא- יהודים, שמצליחים, טובים ומוסריים לא פחות מהם.

ואז הגיעו פסח והסאגה ביצהר. אנשי תג מחיר בשלהם, ריססו "ערבים החוצה" על מסגד באום אל פחם, מה שהזכיר לי את ה"יודן ראוס" שרוסס על בתי כנסת אי-שם בגרמניה של שנות ה-30. וגילינו שקבוצת חרדים גרמה לחברת מקורות לנתק את אספקת המים מהכינרת דרומה, בשל חשש לחמץ במי הכנרת (המסוננים!), ושהרב אלישיב, "פוסק הדור", החליט שאת "מה נשתנה?" תשיר רק ילדה מתחת לגיל שלוש, כי ילדה מעל גיל שלוש אולי כבר תתחיל לשגע את החלציים של בחורינו הטובים. וניסיתי להסביר לקופאית בסופר שהתלוננה על הדרישות המחמירות של משגיח הכשרות, שאין באמת הבדל בין משחת שיניים כשרה לפסח ולא כשרה לפסח ולא זאת הכוונה ביהדות. אולי זה המחסור בחמץ שגרם לי לחשוב שלא לזה פיללנו כשביקשנו להיות עם חופשי בארצנו, ולא זאת החירות שביקשנו לצאת אליה.

שם, בגולה, הם לפחות זוכים לבחור את הדת שלהם כך שתהיה מעין מצפון פרטי משלהם, בעוד אנחנו נאלצים לאכול כשר בקפטריית האוניברסיטה, מתקשים לנסוע או לערוך קניות בשבת, רב אורתודוכסי מחתן ומגרש אותנו ואפילו הקבורה היא בכפייה דתית. אבל האם לא חלק נכבד מן העניין ביהדות הוא חופש הבחירה הניתן לאדם? ואם רצון הכפייה הדתית הוא בשמירה על הקולקטיב ועל הצביון, האם לא שמו לב הקברניטים לנתון המדהים שדווקא מסורות שבהן אין כפייה של המדינה, כמו ברית מילה, יום כיפור ובר מצווה, הציבור החילוני רובו ככולו מקיים, ולשם שינוי נהנה מקיומן. אין ספק – אם יינתן חופש הדת המיוחל, האורתודוכסיה תיאלץ להתחרות בזרמים אחרים, ליברליים יותר. אבל בטוח שהזיעה מן המאמץ להתחרות תעשה רק טוב לאורתודוכסיה, ואולי אף תקרב רבים יותר לחיקה.