הרחם הציוני של ההומוסקסואלים

בשאיפת ההומוסקסואלים להורות, אין בשורה או מהפכה מחשבתית

בתקופה הנוכחית האוכלוסייה ההומוסקסואלית נמצאת במיקום מעניין ביחס לקונצנזוס. היא נעה בין כניסה לגבולות הזרם המרכזי והשתייכות בת-קיימה לחברה הישראלית, לבין הדרה מהזרם המרכזי ההטרו-נורמטיבי.

תנועה זו, בין הכלה להדרה, באה לידי ביטוי בכך שמחד גיסא, הומוסקסואלים מתמקמים היישר בזרם המרכזי בכל הנוגע לתעשיית הבידור בישראל. יש יותר ויותר ייצוגים של הומוסקסואלים על גבי מסך הטלוויזיה, ולעתים אף ייצוגים הולמים. ומאידך גיסא, בהקשרים אחרים, של שיחים דתיים והומופוביים, האוכלוסייה ההומוסקסואלית חווה אפליה הן ברמת חוויית המציאות היום-יומית והן ברמה המוסדית. אפליה זו היא חלק מהמשמעות של כפיית נורמות הטרו-נורמטיביות על הפרט. הקבוצה החזקה חברתית יוצרת מצב שבו הגדרתה העצמית נתפסת כחיובית בתרבות ועל כן פריבילגית, בעוד קבוצות שאינן עונות על הקריטריונים המגדריים של הטרוסקסואליות חוות סנקציות חברתיות ונתפסות לעתים באופן חיובי פחות.

העיסוק בהורות חד-מינית כזכות חברתית עולה לסדר היום הציבורי חדשות לבקרים. הלחימה העקבית למען שינוי חוקים מפלים היא מבורכת, אף אם היא נתפסת תכופות חתירה תחת הסדר החברתי. פרטים הומוסקסואלים רבים שואפים למימוש הורות ולהכרה חוקית של מדינת ישראל בזכותם לאמץ ולקבל שירותי פונדקאות במסגרת פנים-מדינתית. עם זאת, אפשר לתהות עד כמה אכן ניתן למסגר את התופעה הזו בתור חתרנות תחת הסדר החברתי. למעשה, ניתן לטעון שכלל לא מדובר בשאיפה חתרנית, שכן המוטיבציה להורות יכולה להתפרש דווקא כיישור קו עם תסריט החיים של תרבות המיינסטרים.

ההורות היא המסלול התרבותי הישן והידוע שנכתב עבור כולנו, במובן זה אין חדש תחת השמש. כוחות שונים ומגוונים מכוונים את הפרטים בחברה להורות, ישראל היא מדינה אתנו-לאומית המעודדת ילודה יהודית כחלק מהיגיון תרבותי של מאבק דמוגרפי באוכלוסייה הערבית. פולחן הפוריות בא לידי ביטוי בשטח, ישראל היא אחת המדינות המערביות המתקדמות ביותר בכל הנוגע לטכנולוגיות פריון ולא בכדי. אנו חברה שמקדשת את נושא הילודה, ורבים וטובים כבר טענו זה מכבר שילודה בישראל היא חלק מהתרומה לקולקטיב היהודי, ואולי אף חובת התרומה לקהילה. לצד זה אפשר לדבר גם על שיחים שכיחים בחברה המודרנית המקשרים העמדת צאצאים למימוש עצמי, לחיים מאושרים ולביטוי עליון של האהבה הרומנטית.

אם נבחן לעומק את שאיפתם של הומוסקסואלים להורות, ניתן להציע כי אין פה בשורה או מהפכה מחשבתית גדולה. הומוסקסואלים רואים את תסריט חייהם מתוך אותו הגיון הטרו-נורמטיבי בסיסי של "צריך להביא ילדים לעולם". מתי בפעם האחרונה עצרנו ושאלנו את עצמנו אם אכן אלו החיים שאנו מבקשים עבורנו? ובהמשך לכך, האם ניתן בכלל לנקות מעלינו את קליפות התכתיבים החברתיים ולזהות גרעין של מהות עצמית אותנטית בעלת רצונות ותשוקות?

הכוחות החברתיים הפועלים עלינו מקשים את ההבחנה בין האישי לחברתי, הנחות היסוד התרבותיות של איך עלינו לחיות את חיינו כבר זורמות לנו בוורידים, הן חלק מתודעתנו הקולקטיבית. אפשר היה לחשוב שדווקא האוכלוסייה הגאה, שבמשך שנים (וגם היום בהקשרים מסוימים) הייתה אוכלוסיית שוליים, תרים את הכפפה ותאתגר את הסדר החברתי באופן משמעותי יותר, ואף תשאל שאלות נוקבות לגביו, תבחן את הדברים מהצד ואולי גם תציע סדר חדש של חיים חברתיים. תסריטי חיים שלמים כלל אינם זמינים לנו, והמובן מאליו החברתי מנתב אותנו לחיים בורגניים של נישואים מונוגמיים עם ילד וכלב, ואלו גם הייצוגים ההומוסקסואליים שזוכים לחיבוק תקשורתי.

האפשרות של חיים ללא ילדים היא כמעט קטסטרופלית. חיים ללא ילדים נתפסים כחיי בדידות, חיים נטולי אושר שבהם לא הגשמת את עצמך ולא תרמת את תרומתך לדור ההמשך. כמה פחדים עולים בקרבנו כשאנו מדמיינים לרגע תסריט חיים שונה מזה המרכזי, והנה גם האוכלוסייה ההומוסקסואלית אט-אט מתפקדת לנתיב החיים הבנאלי של הבורגנות.

אני מאחל לעצמי ולכל אדם לנהל ללא פחד משאים ומתנים מול הסדר החברתי. רק כך נוכל לבחון מחדש את העולם שבו עשינו את כל חיינו, ולבחור באופן חופשי ככל הניתן בחיים הטובים ביותר עבורנו, יהיו אשר יהיו – עם ילדים או בלעדיהם.

*ארז שקלר הוא מרצה מן החוץ במכללה האקדמית ת"א-יפו. סיים תואר ראשון במדעי ההתנהגות ותואר שני במגדר בהצטיינות. בימים אלו כותב שקלר את עבודת התזה שלו בנושא ייצוגים פורנוגרפיים בתרבות הפופולרית. נוסף על כך עוסק שקלר בטיפול נפשי המשלב שיחות עם טכניקות ריפוי אלטרנטיביות, כגון תטא הילינג ושחזור גלגולים.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

10 תגובות

  1. מסכימה עם כל מילה, נכון גם לגבי אוכלוסיות הטרו- סקסואליות שהצלחתן נמדדת גם לפי סטטוס הנישואין ומספר הילדים. תפיסה מאוד יהודית של ״פרו ורבו ומלאו את הארץ״. אולי הבשורה תבוא מפטיש שובר מוסכמות של אוכלוסיה שוברת מוסכמות?

  2. כתבה מאוד עמוקה ומרגשת.ונוגעת לא רק לאוכלוסיה הומוסקסואלית.הכוחות החברתיים משפיעים עלינו בכל תחום.צריך הרבה אומץ כדי לשים אותם בצד וללכת עם האמת שלך.

  3. כתיבה מעולה והתוכן מעניין ומעורר חשיבה בהחלט.. נהניתי לקרוא.

  4. יפה אמרת. אין ספק שהצלחת לעורר אצלי את וריד המחשבה הביקורתית ושאלות שסובבות סביב מה נורמטיבי בימינו אנו ולאן פנינו…

  5. הנקודה המתוארת במאמר מאוד מעניינת למחשבה. הנושא מאוד מורכב, ולאחר חשיבה קצרה גיליתי שאני נוטה להפריד את השאיפה להביא ילדים מהזהות המינית. השאיפה של זוגות הומוסקסואלים להביא ילדים נשמעת לי זהה לזו של הזוגות ההטרוסקסואלים. אפשר גם לחשוב על כך שלאדם הומוסקסואל יהיה קשה יותר לצאת פעמיים נגד נורמה חברתית מקובלת ולכן קשה יותר לעמוד מאחורי החלטה של לא להביא ילדים, לעומת אדם הטרוסקסואל הדומה לו. אם חושבים ככה, אז יכול להיות שככל שהאוכלוסיה ההומוסקסואלית תיכנס יותר ויותר למיינסטרים, ודווקא תתנתק מההקשר האוטומטי של הומוסקסואליות = קשה להביא ילדים, אז דווקא יהיה לפרטים בה קל יותר לקבל החלטה כזו, שהיא, כמו כל החלטה שהולכת נגד העדר, החלטה קשה ואינדיבידואלית. זאת אומרת, ההחלטה יכולה להיות קלה יותר דווקא כשהומוסקסואלים לא צריכים להוכיח לכולם, שחוץ מזה שהם הומוסקסואלים, הם כמו כולם. בנוסף, לדעתי ככל שחברה מקבלת יותר את השונה והאחר, כך כל יותר לפרטים בה לקבל החלטות שונות ואחרות.

  6. מדגישה יפה מאוד כמה אנחנו מונעים על ידי נורמות חברתיות עד כדי כך שאנחנו משוכנעים שאנחנו הם אלו שבחרו בדרכי הפעולה הללו.

    אוהב מאוד את סגנון הכתיבה ואת השילוב בין משלבים של לשון.

  7. הנחת היסוד היא כי מוסכמות חברתיות המרכיבות את המוסדות החברתיים שלנו הן חלק מתודעתנו הקולקטיבית. הן נורמות תרבותיות אותן אנו רוכשות במהלך חיינו ומקבלות כדבר מובן מאליו, ולענייננו הזכות להורות. יחד עם זאת, המאבק המתנהל כיום על הזכות להורות של זוגות חד מיניים, בין אם הוא מבוסס על הנחה דוקטרינרית של זהות או לחילופין שונות רלוונטית, עושה שימוש מובלע באמת מידה הטרו-נורמטיבית (או במילים אחרות זכרית) שמקורה בתרבות הציונית בכלל, והמאבק הדמוגרפי במסגרת אותה תרבות ציונית בפרט. המאבק האמיתי אינו דוקטרינרי (בין אם הוא מבוסס זהות או שונות), אלא אפיסטמולוגי. כלומר, לא הזכות לקבל את "מה שמגיע לי" לפי סטנדרט הטרו-נורמטיבי, אלא הזכות להגדיר את הסטנדרט במסגרת מערך המשמעויות התרבותיות המרכיבות את החברה הישראלית.
    על אף האמור לעיל, בין אם הרצון להביא צאצאים לעולם הוא תוצר של צו ביולוגי הטבוע בקוד הגנטי של שלנו או מוסכמה חברתית שמקורה בחברה הטרו-נורמטיבית, לא ברור לי מדוע ההיגיון ההטרו-נורמטיבי "צריך להביא ילדים לעולם" אינו ראוי או צודק גם עבור זוגות חד-מיניים. כלומר, על אף ההערות המתודולוגיות והדרישה לביקורתיות, האם אתה מתכוון לכך שעצם הרצון לילד הוא פסול בדרך שבא תפקידים מגדריים מכפיפים קבוצות שוליים להגמוניה זכרית או במובן שבו לדעתך גם בני זוג חד-מיניים מביאים ילדי לעולם כי ההיגיון החברתי אומר כי צריך להביא לעולם גם כאשר הם לא מתאימים לכך או באמת רוצים בזה?

  8. כתבה מעולה וקולעת. מעלה שאלות נכונות שלא רק נוגעות לאוכלוסייה ההומוסקסואלית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך