פירמידת הגילים תתהפך על פיה

בספרו של חתן פרס נובל לספרות זוזה סאראמאגו, "מוות לסירוגין", מתואר עולם דמיוני שבו "גברת מוות" מחליטה להפסיק להרוג במדינה מסוימת. לכאורה, מתממש בהחלטה זו החלום הנצחי של האדם בדבר "חיים לעולם ועד", אך למעשה סאראמאגו מציג לנו סאטירה נוקבת, שבה המדינה הדמיונית איננה יכולה לעמוד בהצפה שנוצרת עקב ריבוי הזקנים והזקנים המופלגים שחיים לנצח, ונוצר מצב מטורף שבו האנשים מייחלים למוות כדי שיגאל אותם מייסורי הזִקנה.

התיאור הקצר שבו פתחתי, הינו בבואה דמיונית למתרחש בישראל של שנת 2018, שבה חיים 930 אלף אנשים בגיל הזִקנה, ותוחלת החיים של הגברים והנשים עומדת על 81.3 ו-84.5 בהתאמה. על פי התחזיות, בשנת 2035 יחיו במדינת ישראל מיליון ושש מאות אלף זקנים. נתונים אלו מעוררים כמה שאלות: האם אנחנו מוכנים למצב שבו 15 אחוז מאוכלוסיית ישראל יהיו בגיל השלישי? האם אנחנו מוכנים מבחינת הכספים בקרנות הפנסיה ובביטוח הלאומי? האם אנחנו ערוכים עם פתרונות בריאות, ספורט ועוד אל מול מצב שבו "פירמידת הגילים" תתהפך אט אט והחלקים המצומצמים שבה כיום, קרי הזקנים, יתרחבו ויהיו לעול, למשא ולנטל על הצעירים?

ברור שספרו של סאראמאגו, החוזה מציאות מדומיינת, איננו מכוון למצב שבו באמת לא ימות אף אדם, אך המשמעות שאוכלוסיית הזקנים תגדל הינה נקודה עקרונית מאוד. חובה על החברה הישראלית לעצור ולעשות בדק בית יסודי ומעמיק לגבי מוכנות החברה למצב כזה.

דוגמה בולטת להמחשת הצורך במוכנות לעלייה בתוחלת החיים היא קצבת הזקנה מביטוח לאומי, שעליה מסתמכים ישראלים רבים כחלק מתוכניות כספים בגיל הזִקנה. במצב שישרור בשנת 2035 מבחינה אקטוארית, גרידא, פשוט לא ייוותר כסף בקופת הביטוח הלאומי לתשלום קצבה לזקנים החדשים הזכאים לה. הגיל לקבלת קצבת הזִקנה ולקבלת תעודת אזרח ותיק הוא 62 ו-67 לאישה ולגבר בהתאמה. זו דוגמה אחת בלבד לתיאור תמונת מצב אפוקליפטית, שאליה מתייחס סאראמאגו בספרו, באירוניה רבה כמובן, אך היא עומדת להתרחש בחברה הישראלית כבר עכשיו, והרי זו דרמה בכל קנה מידה, שאסור לנו לשאת ולסבול אותה.

לחברה הישראלית יש צורך קיומי בגיבוש תוכנית אב לאומית כדי להתמודד עם גידולה המהיר של אוכלוסיית הזקנים, לפני שזו תהפוך לנטל שלא נוכל להתמודד עימו. התובנות העולות מניתוח "התהפכות פירמידת הגילים" נוגעות בכל תחומי החיים שבהם נוטלים חלק הזקנים בחברה שלנו. לדוגמה, בתחום הסיעודי ברור שמספר הזקנים שיזדקקו לתמיכה סיעודית יעלה וכתוצאת לוואי ברור שלא יהיו די עובדים לטיפול בהם, והעומס יהיה על בני המשפחה המטפלים, וכאן נשאלת השאלה – האם אנחנו מוכנים נפשית, מקצועית וכלכלית לטפל באופן מושלם ומקצועי בהורינו?

דוגמה נוספת הינה תחום הדיור המוגן לזקנים, על סוגיו השונים – האם נוכל לספק ל"זקנים החדשים" את צורכי הדיור שלהם? האם נוכל להעמיד סגל עובדים ראוי מולם?

דוגמה בולטת אחרת הינה תחום ביטוחי הבריאות וביטוחי החיים – האם תוכלנה חברות הביטוח וחברות הפנסיה למיניהן, כמו כל קופות החולים, לעמוד בתשלומי הפרמיות הביטוחיות מחד גיסא או לספק שירותי בריאות לזקנים מאידך גיסא?

בראשית דבריי הזכרתי את תחום תשלומי הפנסיה והקצבאות, וברור שהוא יהיה בחסר ניכר כמו גם תחומי החינוך, התרבות, הבידור ובוודאי התעסוקה – משום שנעמוד בפני קבוצה גדולה של אנשים בעלי מקצוע מהמעלה הראשונה, שאינם מועסקים (גיל הפרישה) ואינם תורמים לחברה שכה זקוקה להם.

מהנאמר לעיל ברור כי החברה הישראלית כלל אינה מוכנה ואינה ערוכה להתמודד עם העלייה בתוחלת החיים ועם הגידול באוכלוסיית הזקנים. ההתנהלות כיום מזכירה את המדינה הכאוטית שעליה כותב סאראמאגו. מדינה שבה "החברה קדישא" פושטת רגל משום שחומרי הגלם אינם בנמצא (אנשים מתים), מדינה שבה חברות הביטוח פושטות רגל משום שאיש אינו מבטח את חייו כי אין שום צורך בכך (הרי לא מתים), מדינה שבה כל זוג צעיר נושא גם בנטל של כמה סבי-סבי-סבים שעדיין חיים ואינם מתים – הגרוטסקה הזו, שעליה כותב סאראמאגו אסור שתהפוך למציאות ובוודאי לא בחברה כמו שלנו.

"הדרת פני זקן" ו"אל תשליכני לעת זקנה" – אסור שיהיו למטבעות לשון מבוזבזים ולא ממומשים.

על החברה הישראלית להיערך ובהקדם להזדקנות המגיעה בשצף קצף, ולא מתוך חשש, אלא מתוך נכונות והבנה שהקִדמה, הטכנולוגיה והיכולת שלנו הביאו לעלייה בתוחלת החיים כמו גם באיכות החיים לזקנינו – הבה ונהפוך זאת למשימה ראשונה ועליונה בחשיבותה גם למען הורינו, אבל גם למעננו ולמען ילדינו, וטובה שעה אחת קודם!