התמודדות כפולה

פגיעות וחוסן של זקנים ניצולי שואה
תמונה של דורון
דורון דורון שגיא

עשרה בטבת הוא אחד מארבעת ימי התענית היהודיים הקשורים בחורבן בית המקדש. מאז שנת 1950 יום זה מצוין במדינת ישראל גם כיום הקדיש הכללי לזכר חללי השואה שיום מותם לא נודע. מעבר לחובתנו הנצחית לזיכרון נרצחי השואה, ראוי שנקדיש יותר תשומת לב לאוכלוסיית ניצולי השואה החיה בקרבנו.

ניצול שואה הוא כל מי שנפגע כתוצאה מרדיפות המשטר הנאצי או המשטרים ששיתפו עמו פעולה. בניגוד לדעה רווחת, אוכלוסיית ניצולי השואה בישראל עדיין מהווה פלח משמעותי באוכלוסיית הזקנים בישראל, כ-170,000 נפש. מדי שנה, לקראת יום הזיכרון לשואה, אנו נוטים לראות בתקשורת כתבות שונות המציגות ניצולי שואה כמסכנים, עניים וחסרי אונים. אכן, לצערנו ישנם ניצולי שואה כאלה, אך כמי שעובד כגרונטולוג (מומחה למדעי הזקנה) בארגון "עמך" בטיפול ובייעוץ לניצולי השואה וכמרצה בתחום, אני רוצה להבהיר שרוב ניצולי השואה אינם אוכלוסייה נזקקת בכל הקשור לצורכי כלכלה ורווחה. רבים מהם בנו את חייהם מחדש באומץ ובנחישות לאחר השואה, עבדו לפרנסתם בכבוד וגידלו משפחות לתפארת, לעיתים לאחר אובדן משפחתם הקודמת בזמן השואה. כל עוד עמד להם כוחם, רבים מהם הצליחו להדחיק את הזיכרונות החודרניים, וכך נמנעו מהצפה של חרדה וממצוקה רגשית.

אך כיום מלאכה זו נעשית קשה ומורכבת יותר. בימים אלו ניצבת בפני ניצולי השואה משימה כפולה: התמודדות עם עברם הטראומטי לצד ההתמודדות עם אתגרי הזקנה הנורמטיבית. תהליך הזקנה המתקדמת כולל שינויים רבים במישור הגופני, החברתי והנפשי, ועלול לפגוע בראש ובראשונה במצב הבריאותי.

אובדני הזקנה הנורמטיבית מתקשרים לעיתים אסוציאטיבית לאובדנים בזמן השואה (אובדן בריאותי ותפקודי, אובדן קרובים ומכרים שהלכו לעולמם וכו'), וגורמים לטראומה לצוף ולעלות מחדש. האנרגיה הירודה הקשורה לגיל המתקדם מונעת גם את גמישותם ויעילותם של מנגנוני ההגנה ששירתו אותם בעבר, וכתוצאה מכך מופיעים לפתע, לאחר עשרות שנים, תסמינים של פוסט טראומה (PTSD). מחקרים שונים מלמדים שמצבם זה מוביל לסיכון מוגבר ולפגיעות בכל הקשור למחלות שונות כגון אוסטיאופורוזיס (מחלת שלד הקשורה בפגיעה בחוזק העצם עקב בריחת סידן), סוגים מסוימים של סרטן, הפרעות בדרכי העיכול ועוד.

עם זאת, ישנם מחקרים אחרים שמראים על תופעה שהיא לכאורה הפוכה וסותרת את ההשערה שניצולי השואה פגיעים יותר. למשל נמצא כי ניצולי שואה שסבלו מכאב כרוני דיווחו על תפקוד כולל טוב יותר לעומת אנשים בגילם שסבלו מכאב כרוני ולא היו ניצולי שואה. החוקרים הציעו שהסתירה נובעת ממאמציהם של הניצולים לשמור על אורח חיים פעיל ואולי גם ניסיון החיים אשר לימד אותם שאורח חיים פעיל פירושו הישרדות.

מכאן עולה השערה חלופית שלפיה כישורי ההתמודדות אשר סייעו להישרדות המוקדמת עשויים להפוך למשאבים בעת ההתנסות המאוחרת עם גורמי לחץ. השערה זו מייחסת לניצולי השואה "חוסן", מושג המורכב מיכולתו של הפרט להתאושש מחוויות רגשיות שליליות וטראומטיות באמצעות הסתגלות גמישה לדרישות המשתנות של חוויות הדחק.

ניתן ליישב את הסתירה הנובעת לכאורה משתי ההשערות לעיל. ראשית, מובן שלא כל ניצולי השואה דומים לזה במאפייני הרקע, בכוחותיהם ובתגובותיהם, כפי שניתן לומר לגבי כל קבוצת אוכלוסייה אחרת. לכל אחד מהם יש אישיות ייחודית ושונה שנבנתה החל מרגע לידתם, לעיתים לפני השואה, ובמהלך חייהם גם בשנים שלאחר המלחמה.

ההסבר הנוסף ששופך אור על הסתירה לכאורה בין "גמישות" ל"פגיעות" בקרב ניצולי השואה קשור לזרם ההומניסטי בפסיכולוגיה, שקם בארצות הברית לאחר מלחמת העולם השנייה, ובתגובה להשלכותיה. ההוגים המרכזיים בזרם זה, קרל רוג'רס ואברהם מסלאו, טענו שבנפש האדם טמונים כוחות חיוביים בעיקרם (בניגוד לגישה הפסיכואנליטית). טענתם הייתה שנפש האדם מונעת מכוחות בונים ומעצימים ומרצון לממש את עצמה ואת הפוטנציאל הגלום בה. בהתאם לגישה זו, אני מאמין ואף בטוח שבכל אדם, גם אם עבר אסון וטראומה קשה, ישנו פוטנציאל להחלמה והבראה, הקשור בכוחות הטמונים בו אשר דוחפים אותו לקחת שליטה מחודשת בחייו ולהובילם במסלול הרצוי. לעיתים כוחות אלו חבויים בעומק הנפש ומוסתרים בשכבות של התנסויות רעות שהובילו לאובדן אמון בבני אדם וגם לאובדן של האדם ביכולותיו ובכוחותיו שלו.

נפלה בחלקנו זכות לחיות לצד הדור האחרון של ניצולי השואה. כאנשי טיפול, חובתנו כלפיהם וגם כלפי עצמנו לזהות את כוחותיהם שאבדו ולהחזיר להם את האמונה באדם. כך נוכל לסייע להם לממש את הפוטנציאל לזקנה בריאה ומוצלחת.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

17 תגובות

  1. ממשלת ישראל ומשרד האוצר חייבים למצוא פתרון כלכלי הולם לניצולי השואה. רק לפני כשבוע נפטר הסופר אפלפלד ז"ל ניצול שואה בגיל 85 והניצולים הולכים ומתמעטים. כיום יש הזדמנות כמעט אחרונה לטפל בניצולים ביחס הולם כפי שמגיע להם בדין ובצדק.

  2. חלק גדול מהניצולים עלה ממחנות עקורים באירופה לאחר השואה ישירות למלחמת העצמאות ב-48'. אנו חייבים להם טיפול ויחס הולם לפני שיתמעטו. מדובר בחובה קדושה שאינה ניתנת לערעור.

  3. המצאות אלפי ניצולים עניים, חלקם בודדים, מהווה תעודת עניות למדינה שזנחה אותם ולא מצאה תקציב לשיפור מצבם. המדינה שוכחת את החלשים וזה חטא בל יכופר.

  4. אסור לנטוש את ניצולי השואה הקשישים לעת זקנתם. זה דבר מנוגד לאנושיות, להלכה, לתקינות חברתית ולאחריות ציבורית

  5. ולא מבתפק בדשדוש בבווץ הרכילותי הנו אות של כבוד לאתר שלכם.

  6. מדובר ביחס מעליב ומזלזל מצד הממשלה. פעם בשנה שר האוצר מכריז על מענק מיוחד לניצולים וחלקו לא מגיע אליהם בגלל בירוקרטיה מיותרת ואי עידכון כתובות ומצבם הפיזי-כלכלי.

  7. ברור שהשהייה בזמן השואה במחנות או באזורי השמדה גרמה לחלק משמעותי מהמחלות והבעיות שהניצולים סובלים מהם. כל ניסיון להעביר את הבעיות להסברים על גיל מבוגר אינם רציניים ויש להתייחס אליהם בחשדנות יתרה. מטרתם לרוב הסרת אחריות.

  8. בניגוד לדעת הכותב חלק גדול מניצולי השואה אינם מסוגלים להתגבר על טראומות. כבר כתבו על כך בעבר אלי ויזל ואחרים וראוי לכותב שיצטנע.

    1. יפה שהכותב מאמין שבנפשו של כל אדם ישנם כוחות להתגבר על טראומות…מי שעבר את השואה במחנות השמדה וגטאות, ברעב, מחלות, אובדן בני משפחתו, אינו בהכרח בעל יכולת לעבור את הטראומה. במקרה הטוב הטראומה מלווה אותו כל חייו בדרגות שונות של כאב.

      1. קודם כל, תודה על קריאת המאמר ועל התגובה. כפי שכתבתי, הרעיון של כוחות חיוביים הטמונים בנפש האדם אינו שלי, אלא עומד בבסיס הפסיכולוגיה ההומניסטית שלאורה אני בוחר לטפל וללמד. מתוך התפיסה הזו אמנם עולה כי נפש האדם מונעת מכוחות בונים ומעצימים אך לא עולה בהכרח שכוחות אלו תמיד באים לידי ביטוי. מדובר כפי שכתבתי, בפוטנציאל. זה בדיוק תפקידנו כמטפלים, להעלות את הסיכוי לחשיפת הפוטנציאל החיובי והוצאתו לפועל. על כן אין שום סתירה בין הכאב כתוצאה מהטראומה, שאותו נושא האדם לעד, לבין היכולת להשתמש בכוחות הנפש על מנת ללמוד כיצד להמשיך לחיות לצד הטראומה ולא לתת לה להשתלט על כל ההוויה של אותו אדם שחווה אותה. לקחת שליטה מחודשת על החיים בצל הכאב, קשורה בדרך כלל במציאת משמעות וטעם בחיים גם אצל אלו שנמצאים בישורת הסופית

  9. ללא קשר להשתייכות לקבוצה כזו או אחרת. לא עוד אתיופים, ניצולי שואה, אמהות חד הוריות …. אלא למי שאין מספיק לאכול, לקורת גג, לחינוך הילדים, …..

  10. כל הדברים שנאמרו חכמים ונעונים
    מה שהכי פוגע בהם לפני הכל אלה התבטאויות גזעניות ופוגעניות במתכוון מצד מזרחיים מתלהמים שבכוונה חותכים בנקודות הכי רגישות בהתבטאויות שפעם לא היו עולות על הדעת

  11. אחרי התופת נפתחו להם לכאורה השערים לאושר, והכל היה טוב ויפה עם התפתחויות חיוביות וציפיות מתמידות למציאות הולכת ומשתפרת, והנה כיום הם חיים בחברה שהולכת ומתרחקת מהאידיאל שחל פעם, וזה משבר ואכזבה גדולים

  12. וכך גם נזקקים אחרים כמו נכים, ואמהות חד הוריות, והורים לילדים מוגבלים וכדומה לא מחרימים את מפלגות השלטון בגלל הזנחת הטיפול בנזקקים?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך