היחס המחפיר לניצולי השואה בישראל, כפי שהוא משתקף בממצאי דו"ח מבקר המדינה יוסף שפירא ובממצאים נוספים מן השנים האחרונות, הוא ללא ספק אחת הפרשיות האנטי הומאניות, השערורייתיות והמקוממות ביותר בתולדות מדינת ישראל, אולי מאז פרשת ילדי תימן. את ילדי תימן העלימו, את ניצולי השואה משכיחים ושוכחים.
נראה שפרנסי המדינה בימינו שכחו שישראל קמה לא מעט בזכות התעוררות המצפון העולמית שלאחר השואה, הטרגדיה הגדולה ביותר בתולדות האנושות שחשפה את חוסר אנושיותה. נראה גם שהמוסדות בישראל שכחו מה שלא מעט ניצולי שואה טוענים, ובצדק – שמדינת ישראל בתקופות רבות נעזרה לא מעט בכספי השילומים מגרמניה. למוסדות אין זכות כעת לנהוג בחוסר אנושיות בניצולים, ולאחר מכן לגלגל עיניים בצדקנות למרום.
ממצאי דו"ח המבקר לא אמורים לכאורה להפתיע את כל מי שעקב אחר הפרסומים התכופים בכלי התקשורת בנושא הזה בעשור האחרון. בישראל חיים כיום 214 אלף ניצולי שואה ונפגעי התנכלויות אנטישמיות בימי מלחמת העולם השנייה. ניצולים קשישים רבים חיים סביב קו העוני או מתחתיו, נזקקים לתרומות שונות, ביניהן חבילות מזון וארוחות חמות. הקשיים הכספיים מאלצים רבים מהם להתלבט בין קניית תרופות ותשלום חשבון חשמל.
מדי חודש הולכים לעולמם כאלף ניצולים, וכנראה יש מי שנוח לו שבתוך זמן לא רב אפשר יהיה לטאטא את הבעיה המחפירה הזו מתחת לשטיח. האטימות כלפי הניצולים זכתה לביקורת נוקבת כבר בעבר, אבל איש לא עשה דבר כדי לשנות את המציאות העגומה הזו. דו"ח המבקר בנושא זה מציג את הבירוקרטיה הישראלית בכל מערומיה. המבקר יוסף שפירא חושף מחדלים בירוקרטיים רבים ושולח חציו כלפי הממשלה וגופים נוספים הסובלים מחוסר תיאום ומהיעדר יד מכוונת, שגרמה לכך ש-96 מיליוני שקלים שהוקצו לטובת הניצולים, לא הועברו אליהם או לא נוצלו לצורך הטיפול בנושא. סכומים אלה היו יכולים לסייע לרבים מהם לשפר במקצת את איכות חייהם ואת מצבם הכלכלי הרעוע ולא להגיע לפת לחם, כפי שהיו רגילים במלחמת העולם השנייה. הם בהחלט זכאים לכך לאחר התופת שעברו.
המבקר קורא למדינה להזדרז ולפעול לפני שיהיה מאוחר מדי, והוא דורש מהבירוקרטים ומנבחרי הציבור למנוע מצבים שיתישו את הניצולים ויכבידו על חיי היום-יום שלהם. "הזמן הולך ואוזל," כתב המבקר שפירא. "הניצולים זכאים לחיות את שארית חייהם בכבוד."
היינריך בל, הסופר הגרמני חתן פרס נובל (1972), היה מן הסתם כותב על זה רומן בשם "הכבוד האבוד של ניצולי השואה", בפרפרזה על שם אחד מספריו הידועים.
"לזכור ולשכוח", כשם ספרו הידוע בשעתו של דן בן אמוץ (1968), הוא מטבע לשון שתקף גם לימינו. כנראה הבירוקרטים מעדיפים לשכוח את הניצולים על פני לזכור אותם.
כנראה לאיש בימינו לא ממש אכפת, בוודאי לא לפוליטיקאים העסוקים בעצמם ולראש ממשלה נהנתן ואשתו הנהנתנית, שזכו לפי הפרסומים במתנות יקרות ערך, ובהן סיגרים, שמפניה ותכשיטים, ולא העלו כלל בדעתם שאולי מוטב שיתרמו את המתנות הללו דווקא לניצולים חסרי ישע וחסרי כול.
אני מציע בזאת שיחוקק מיד חוק בכנסת, שלפיו כל נבחרי הציבור יעלו אחת לשנה תרומה – נניח מעשר – ממשכורותיהם לקראת יום השואה, וכל זאת למען ניצולי השואה חסרי הכול, וכך הם יבואו על "עונשם החינוכי" על הזנחתם ארוכת השנים. כדאי שהחקיקה הזו תכלול גם את כל אנשי הציבור, המנהלה ושירותי העזר שתרמו ליחס המחפיר הזה כלפי ניצולי השואה.
תמיד זועקים אצלנו חמס נגד האנטישמים, הנאו-נאצים ומכחישי השואה למיניהם, אבל למרבה הצער האטימות הישראלית שברה הפעם כל שיא. אם המוסדות בארץ מזניחים בצורה מקוממת את ניצולי השואה, שלא ילינו לאחר מכן כנגד מכחישי השואה בחו"ל.
בעוד יוצרי ישראל – סופרים, אמנים וקולנוענים – ממשיכים לגלות יחס אמפתי כלפי ניצולי השואה וממשיכים לפרסם, להציג ולהקרין יצירות העוסקות בשואה, הבירוקרטים מתעלמים ממצוקתם ונוהגים בהם בנבזות איומה. מומלץ גם להקים קרן מיוחדת עבור יצירות ופעילויות תרבותיות המנציחות את השואה, וכל זאת גם כדי להזכיר לשליחי הציבור והבירוקרטים למיניהם את מה שהם אולי רוצים לשכוח. כדאי גם שהם יביטו במראָה וישאלו את עצמם אם נותרה בהם עדיין טיפת מצפון, אם הם מרשים לעצמם לאטום את לבם כלפי ניצולים ששרדו את התופת של המחנות, אבל למרבה הצער לא את התופת של הבירוקרטיה הישראלית.
*
*ירון אביטוב, סופר וקולנוען תיעודי, פרסם שתי אסופות של ספרות ישראלית בשפה הספרדית העוסקות בשואה. אחת מהן, "כתוב באפר", ראתה אור לאחרונה והיא כוללת יצירות של שמונים ושישה יוצרים ישראלים שכתבו על השואה.
בקישורית זו ניתן לקרוא גם סיפור מפרי עטו של אביטוב העוסק בשואה וספיחיה:
17 תגובות
ברכותיי החמות על פרסום המאמר. כל מילה בסלע.
קראתי בעצב את דבריו המאלפים של הסופר ירון אביטוב. כל מילה בסלע. האטימות היא סימן היכר של זמננו. לאחרונה בדיון בוועדה לביקורת המדינה הופיעו הורים שכולים שילדיהם המתים נמצאים עדיין ברצועת עזה ובמקום לסייע להורים האומללים חבר הכנסת זוהר פתח בהתקפה על ההורים השכולים שדיברו מדם לבם. שם המשחק הוא אטימות לבב לניצולי השואה ולכל נזקק באשר הוא.
צודק בהחלט. לעונש החינוכי שירון מציע להשית על נבחרי הציבור שבגדו בייעודם צריך להוסיף גם חבישת עטרת קוצים על הראש, בכל יום שואה, עד שייעלם ניצול השואה האחרון מעל פני האדמה. אכן, בושה כזאת לא נראתה במדינה שקמה וקיבלה לגיטימציה במידה רבה (ועד היום הזה) בגלל זיכרון טרבלינקה,אושוויץ וברגן בלזן.
יכול להיות טוב שלא עוסקים בכך. אחרת בדיון בכנסת היו חברי הכנסת המדושנים צועקים על נציגי הניצולים ולועגים להם.
אכן, כפי כשכתבו קודמיי, כל מילה בסלע, עליי להוסיף ולציין כי אטימותם של נבחריי הציבור הפכה בעבורם לדרך חיים, והקוטביות רק הולכת ומתחדדת לא לטובת כל הנזקקים הנאנקים יום יום תחת עול החיים. ליבי ליבי על כל ניצולי השואה שעדיין חיים, ואוי לבושה המותירה אותם לסיים את חייהם כך בארץ הקודש, ארץ זבת חלב ודבש. ובאשר להצעת החוק,,, אשריי המאמין, למרות היותי יותר שייכת לקוטב הנמוך מאשר לגבוה מוכנה להיות הראשונה התורמת
ירון אביטוב תיאר את המצב לאשורו אבל עשה זאת בתמימות של מי שאינו מכיר או אינו מוכן להכיר בעידן הקפיטליסטי חזירי ומעל לכל חסר חמלה ומוסר שבו אנו חיים. במדינת ישראל של היום רוב השולטים בה הם יצורים שהגיעו לכוחם בזכות קומבינות, כסף וקשרים, אך לא בזכות כישורים או תכונות טובות/ערכיות כלשהן. ראינו זאת רק לפני כמה ימים במופע האימים בכנסת עם המשפחות השכולות. האינטרסים של בעלי השררה מכוונים לעצמם בלבד, להאדרת כוחם וממונם, ואיש מלבדם לא מעניין אותם. שואה?? זה היה מזמן, את מי זה מעניין….
לבכות ולא לשכוח.
תקוותנו שהעוולות יתוקנו
הם מעטים מספרם צונח ורובם גם לא מצביעים עבור מפלגות השלטון
למה אתם מפרסמים דברי בלע על הפוליטיקאים ועל הביורוקרטים הצדיקים?
הם עוד עלולים לטעון שניצולי השואה הם אלה שאשמים במצב שאליו הם הגיעו ולא מגיעות להם "מתנות" חינם אלא רק לפוליטיקאים.
טוב שפרסמתם את המאמר הזה! יישר כוח!
ירון מתאר את המציאות הקשה בישראל של היום. מחלישים את החלש, תומכים ומספקים את התאוות של אנשי השלטון והגרורות שלהם. הקפיטליזם הישראלי מתעלם מניצולי השואה שאין להם לוביסטים אלה קיר של אטימות קרה.
נתן כל המחמאות לניצולי השואה על חלקם בהקמת המדינה. רק שכח לספר כמה ממשלותיו הזניחו את הניצולים ולאיזה יעדים אחרים העדיפו להזרים תקציבי ענק.
ראש הממשלה שכח לא רק את ניצולי השואה. אם הם היו גרים בהתנחלות או היו חברי מרכז ליכוד הוא היה דואג להם.
ביום השואה זוכרים את הקורבנות ולא את הניצולים.
מאמר טוב!
לקרוא מאמר כזה ביום השואה זו היתה בחירה טובה. כולם מדברים היום על הקורבנות אבל שכחו את הניצולים, וטוב שמבקר המדינה הזכיר לכולם את העוול.
אלא המדינה ועוד יותר הממשלה.
מילותיו הנוקבות של ירון אביטוב מהדהדות במיוחד גם לאחר שתמו הטקסים לזכר השואה וחזרנו לשגרת היומיום שלנו. ומשנה לשנה אנו עדים לתמונה העגומה והכואבת כל כך לפיה אין המדינה ממלאת כראוי (בלשון המעטה) את תפקידה בטיפול בניצולי השואה, בדומה ליחסה המחפיר לאוכלוסיות חלשות, דוגמת הנכים והקשישים הסיעודיים.
ניצולים רבים נותרים רעבים מפני שהמדינה לא מסייעת להם ברכישת מזון; אלפים מהם שהגיעו לשנות השמונים שלהם, ממתינים עדיין לדיור ציבורי; רבים אינם מקבלים טיפולים סיעודיים המגיעים להם, ועוד.
מה זה אומר עלינו? עד מתי תימשך חוסר הרגישות המשוועת והיעדר החמלה כלפי אוכלוסיית הניצולים שעברו בשואה שבעת מדורי תופת ? עד מתי הם ימשיכו לשתות חלב שחור של שחר, במילותיו של פאול צלאן.
גם שמחתי לקרוא את הסיפור היפה יפה שצירף ירון אביטוב לרשימתו, סיפור שהמתיק מעט את הנפש. ולא נותר אלא לקוות שסוף סוף יתוקן בהקדם התיקון ההיסטורי של העוול הזה כלפי הניצולים.
מי שכוחו מועט ומספרו מצטמצם לא מעניין את השילטון.