חטיפה או הצלת נפשות?

בעקבות "חטיפת ילדי המזרח, גרסת 2016"
תמונה של דוד יגיל
ד"ר דוד יגיל

מאמרה של ד"ר יערית בוקק-כהן שכותרתו "חטיפת ילדי המזרח גרסת 2016" מעלה לדיון סוגיה חשובה אשר מצריכה דיון יסודי ומעמיק בנוגע לפתרונות שיקום וקידום של ילדים ונוער אשר שרויים במצוקה וב"סיכון התפתחותי". עם זאת, להערכתי הוא מציג תמונה מעוותת של המציאות.

אומר תחילה, למען הגילוי הנאות, כי בתפיסת עצמי אינני מזרחי או ספרדי ואינני אשכנזי. אני ישראלי, יליד עירק, ועליתי ארצה עם הוריי בהיותי בן חמש שנים. כמו כן, כמו רבים באותה תקופה – בשנות החמישים של המאה הקודמת – ביליתי את שנות ילדותי במעברת עולים מחשלת – ומעולם לא חשתי עצמי כ"מוחלש". בהמשך עבדתי ולמדתי, סיימתי תואר ראשון ותואר שני בפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה ותואר שלישי באוניברסיטה העברית. בתחילת עבודתי כפסיכולוג עבדתי בין היתר בפנימיות שיועדו לילדי ישראל שנזקקו לסידור חוץ-ביתי, והשמתם בפנימיות נעשתה לאור היום, בשקיפות, ובמקרים רבים אפילו ביוזמת הוריהם, שרצו להרחיקם מחברה רעה ומסכנת התדרדרות בשכונת מגוריהם. בהמשך לכך, ובעיקר בעשור האחרון, אני עוסק בתחום הפסיכולוגיה המשפטית, ועבודתי משיקה לעבודת גורמי הרווחה ובכלל זה העובדים הסוציאליים ופקידי הסעד, אשר עוסקים בגלוי, ולא בסתר, בניסיון למצוא מענה הולם לילדים במצוקה.

בעבודתי כמומחה בפסיכולוגיה וכמאבחן ערכתי בדיקות פסיכולוגיות רבות לילדים והתלבטתי בשאלה: מהי הדרך הטובה והנכונה ביותר לעשות שינוי מהיר במצב המצוקה שבו הם שרויים? האם המשך תנאי חייהם והקצאת משאבים של גורמי רווחה ובריאות בקהילה או השמה חוץ-ביתית? ואם השמה חוץ-ביתית, האם במשפחה אומנת או בפנימייה? לעתים הייתי תמים דעים עם גורמי הרווחה בקהילה שאכן מוצו כל האפשרויות לתמיכה ולשיקום במסגרת הביתית ועתה יש לפעול בכיוונים אחרים. לעומת זאת, היו מקרים רבים שבהם סברתי אחרת, דעותינו היו חלוקות, ועמדתי בתוקף על דעתי המקצועית במקרים אלה. מעולם לא פגשתי פקידות סעד שפעולותיהן נבעו משיקולים זרים שאינם לטובת הילד, או בלשונה של ד"ר יערית בוקק-כהן: "ידם של פקידי הסעד בישראל קלה על ההדק של ההשמה החוץ-ביתית", דברים שמהם משתמע שהם חלק מ"מנגנון משומן שבו מוכרזים נערים כ"קטינים נזקקים" ומועברים לפנימיות רווחה המתופעלות על ידי עמותות המנוהלות בידי אצולת ההון האשכנזית".

להזמת טענה זו – אשר מציגה את תהליך ההשמה בפנימייה ואת תוצאותיו באופן שגוי ומטעה – אומר שכדאי תחילה לעיין במשמעות המילה "חטיפה" ובדמגוגיה שבצירוף מילה זו ל"מזרחיים" ול"מוחלשים". זאת כאשר אנו עוסקים בהליך משפטי, חוקי, גלוי ושקוף, שמעורבים בו פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, עורכי-דין ושופטים.

לעתים גם נשמעת ביקורת על שופטים שלכאורה שותפים להליך זה. איש מלבד השופטים והקרובים אליהם אינו יודע כמה מתלבטים השופטים בשעה שעליהם לקבל החלטות בנושאים רגישים כל כך וטובת הילד עומדת לנגד עיניהם. לא פעם בירכתי את הבורא על שעשני פסיכולוג ולא שופט. כפסיכולוג אני מציג לבית המשפט את מצבו של הילד ולעתים ממליץ על אפשרויות שונות. השופט אינו חותמת גומי של פקידי הסעד. הוא אינו ממליץ. הוא נדרש להחליט! ושופטים מחליטים על בסיס המידע העובדתי שמוגש להם בדיונים ארוכים ומייגעים ומנמקים את החלטותיהם באריכות, וגם זאת – בגלוי ובבירור, ולא במחשכים.

מאמרה של ד"ר יערית בוקק-כהן נסמך לכאורה על מחקרים מדעיים, שכביכול מצאו כי ההשמה בפנימייה הֵרעה את מצבם של הילדים וכי מצבם טוב פחות ממצב הילדים שלא הופנו לפנימיות. נראה שהיא מתעלמת מהסטנדרטים הבסיסיים של מחקר מדעי, שבמחקרים מסוג זה מחייב קבוצת ניסוי וקבוצת ביקורת מקבילות וזהות בכל המדדים מלבד המדד הנבדק. לא ידוע לי על מחקר שהתבסס על השוואה מדויקת שכזו, שהרי סביר להניח כי מלכתחילה קיימים הבדלים בין מי שבסופו של התהליך הנ"ל הופנה לפנימייה לבין מי שלא הגיע לפנימייה.

הצגת ילדי הפנימיות כילדים מזרחיים שנחטפו מסוכנת מאוד באקלים החברתי של ישראל, שבו לא חסר שמן למדורה לקיצוניים שמלבים את אש הקיפוח, השנאה והאלימות. אכן, ילדים רבים בפנימיות הם ילדים למשפחות שמוצאם מאסיה ומאפריקה וגם ילדי עולים מארצות חבר העמים. אך יש בהם גם ממוצא אשכנזי. המכנה המשותף ביניהם אינו המכנה הגנטי, אלא בדרך כלל היותם ילדים למשפחות מהרובד הסוציו-אקונומי הנמוך. ובישראל קיים מתאם גבוה בין המעמד הסוציו-אקונומי של הילד לבין ארץ מוצאו או מוצא הוריו.

להערכתי, בכל מקום בעולם נמצא כי מצוקתם של ילדים בני המעמד הנמוך היא רבה ושכיחה יותר מזו של ילדים ממשפחות במעמד גבוה יותר. זאת במיוחד כאשר לעוני נלווים גם מחלה כרונית – גופנית או נפשית – של אחד ההורים או של שניהם, יתמות מאחד ההורים, לקות בתפקודי ההורים, חסכים רגשיים, העדר נתונים בסיסיים של ביטויי חיבה ואהבה לצד יכולת להציב גבולות, חוסר יכולת הקניה של ערכים, סביבה חברתית שיש בה תת-תרבות עבריינית ועוד.

לסיום אצטט מכתבה שפורסמה לאחרונה בעיתונות בנוגע לזמרת המוכשרת עדן בן זקן: "היא נהגה להבריז מבית הספר למשך ימים שלמים, להסתובב עם הגדולים, להסתבך בצרות, לריב עם ההורים ולצפצף על המורים. אם הייתה מגיעה ללימודים זה היה בעיקר בשביל בלגנים, צחוקים ושריצה במחששה. בגיל 14 נשלחה לפנימיית 'רמת הדסה' ברמת־טבעון, שבה שהתה עד גיל 17, רחוקה מהבית, במסגרת מגבילה וממוסדת. לדבריה, 'עברתי שם שינוי גדול מאוד. הפנימייה הזאת הצילה אותי'".

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

7 תגובות

  1. אלא שפתאום יותר ויותר ישראלים רואים בעצמם מזרחיים עם דגש על העדתיות.

  2. זאת רק בעיה של הממסד?
    והממסד לא שיך כבר מזמן ברובו למזרחיים?

  3. ברכות לכותב המאמר.אני מצדיע לך.אנחנו ישראלים.מספיק עם הלקחו לי שתו לי.לעבודה.ילדי טהרן הפכו להיות אלופים ומנהגים למופת. אחרי הגהינום שעברו.בפנימיות בקיבוצים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של רות

צדק לימודי

כיצד ניתן לצמצם פערים ולדאוג לשוויון במערכת החינוך