קשה לסגת מהסכמות במשתמע

מסמך העקרונות שמזכיר המדינה האמריקני קרי אמור להניח על השולחן עלול לחייב את ממשלת ישראל לקבל החלטות קשות. אין ספק כי ראש הממשלה היה מעדיף שלא להיקלע לדילמה זו, ועולה השאלה אם ההתנהלות שלנו היא שהזמינה את קיומו של מסמך זה.

נתניהו אינו ראש הממשלה הראשון שמניח כי יש ביכולתו לשלוט באירועים, ואף לעשות סיבוב פרסה ולהתכחש בעתיד להתחייבויות מפורשות או מרומזות שלו או של שריו. כשמנחם בגין הסכים להיכנס למו"מ עם סאדאת הוא לא העלה על דעתו שהדבר יוביל לנסיגה מלאה מכל סיני. בגין האמין כי אם דרישות המצרים יהיו מוגזמות הוא יוכל להימנע מהסכם. בגין לא הביא בחשבון שנשיא ארה"ב דאז קרטר ייכנס בעובי הקורה. מרגע שהשגת הסכם שלום ישראלי-מצרי הפכה לאינטרס של קרטר, קטן במהירות מרחב התמרון של בגין והוא נאלץ להסכים למה שהיה מספיק חשוב לקרטר.

כשראש הממשלה רבין הסכים להיכנס לתהליך אוסלו הוא עדיין האמין לסיסמה שלו עצמו: "אני אחליט, אני אוביל, אני אנווט". מבחינתו אפשר היה לאפשר ליוסי ביילין ואחר כך לפרס לנהל מו"מ עם הפלסטינים, שכן הוא כראש ממשלה יוכל לעצור את התהליך אם וכאשר ירצה. בפועל קרה דבר אחר. מרגע שנשיא ארה"ב קלינטון התאהב ברעיון איבד רבין שליטה על האירועים ומצא את עצמו, מבלי שהתכוון לכך, לוחץ יד לערפאת בחזית הבית הלבן. גם אהוד ברק, כשיזם את המפגש בקמפ דיוויד עם קלינטון וערפאת, חשב שיש לו שליטה מלאה על האירועים. בשפתו הוא אמר: "שום דבר לא מוסכם עד שהכול לא מוסכם". במילים פשוטות – גם אם גורם ישראלי רשמי הסכים במהלך המו"מ לקבל נוסח מסוים, הדבר עדיין לא מחייב. ברק, כמו קודמיו, לא הביא בחשבון עד הסוף כי ההסכמות הישראליות שניתנו במשתמע יהפכו להצעה האמריקנית הפורמלית ("הפרמטרים של קלינטון"), הצעה שהיא הבסיס להצעתו העדכנית של קרי.

אפילו אריק שרון, שסירב להתקדם להסכם מול הפלסטינים והעדיף גישה חד-צדדית ("אנחנו לוקחים את גורלנו בידינו"), לא הבין כי הדלתות ננעלו מרגע שהאמריקנים שמעו על רעיון ההתנתקות והרעיון מצא חן בעיניהם. יותר מכך, מרגע שהבינו האמריקנים מדב וייסגלס כי ההתנתקות כוללת גם יציאה מאזורים מסוימים ביהודה ושומרון, הם לא היו מוכנים לוותר על מרכיב זה בתכנית.

ראשי ממשלה בישראל, גם החזקים שבהם, מסוגלים במקרה הטוב לשלוט באירועים כל עוד מדובר בעניין ישראלי פנימי. מרגע שנכנס שחקן חזק יותר, ובעיקר אם הוא נשיא ארה"ב, קשה להם מאוד לשלוט בתהליכים. ראש הממשלה נתניהו אפשר את היווצרות התהליך שמוביל קרי. ישראל הסכימה במשתמע לתכנית זו, או לפחות ידעה שיש כוונה שתכנית זו תכלול את כל המרכיבים המופיעים בה. תהיה לראש הממשלה בעיה להתנגד לרעיון המרכזי של התכנית, שכן אם היה נכון להתנגד – היה צריך לעשות זאת מזמן. אם הקונספט של "שתי מדינות" הוא בלתי אפשרי בעיניים ישראליות, אסור היה לאפשר לשרת החוץ לבני לקיים מו"מ ממושך המסתמך במפורש על רעיון זה.

כל עוד את המהלך האמריקני מוביל מזכיר המדינה – לישראל עדיין יש מרחב תמרון די גדול. אך אם יחליט אובמה לעשות כמעשה שני נשיאים אמריקניים דמוקרטים קודמים, קרטר וקלינטון, ולהפוך את התכנית של קרי לתכנית שלו, יקשה מאוד על ישראל להתנגד. הניסיון של נתניהו "להיעזר" בפלסטינים ובסרבנותם הצליח חלקית עד כה אך כלל לא מובטח שכך יהיה בעתיד. אם יקרו שני הדברים – גם תמיכה פלסטינית מלאה בהצעה של קרי וגם התגייסות מלאה של הנשיא אובמה להשלמת המהלך, ישראל תהיה בבעיה. בעיה שכאמור היינו שותפים במעשה ובמחדל לעצם היווצרותה.