הטרוריסטים הצעירים לא מפחדים

הריסת בתי מחבלים – האמנם עונש מרתיע?
שלמה גזית
אלוף בדימוס שלמה גזית

מאז מלחמת ששת הימים ולמן היום שבו אנו שולטים על אוכלוסייה פלסטינית גדולה מעבר לקו הירוק, נאלצנו להתמודד עם טרור פלסטיני. בפועל, בפיגועי הטרור האלה מעורב שבריר של פרומיל מן האוכלוסייה המקומית – מאות ספורות מתוך אוכלוסייה מקומית המונה כ-2.5 מיליון נפש.

מה מונע מאוכלוסייה זו מלהיות מעורבת ופעילה יותר בפיגועי הטרור? מה מרתיע את הצעיר המקומי לפעול? במה שונה רוב גדול זה מן הבודדים המסכנים את חייהם, ויש שאף מתאבדים ביודעין, מייזום פעולת טרור?

אני מציב סימני שאלה אלה על רקע הדיון שהתעורר לאחרונה בשאלת האפקטיביות שבהריסת בתי המפגעים כגורם מרתיע.

אפשר להניח כי האוכלוסייה הפלסטינית כולה איננה נמנית עם "חובבי ציון". אף על פי כן, רובם מעדיפים לחיות את חייהם בשקט, ולהשאיר את המאבק הפעיל והאלים בידי הצעירים הנלהבים.

זו, אגב, איננה תופעה ייחודית לפלסטינים שבשטחנו, זוהי תופעה כלל עולמית. אחוז הפעילים במאבק הפוליטי האלים הוא תמיד מזערי. בל נרחיק לכת, אנו זוכרים עדיין את שיעור הפעילים במחתרות היהודיות, בקרב אנשי האצ"ל והלח"י.

דווח על מקרים בודדים שבהם הורים הזעיקו את כוחות הביטחון שלנו ודיווחו על כוונת בנם או בתם ליזום פיגוע. בדרך זו הם ביקשו למנוע את המעשה. אך מה הניע הורים אלה? האם עשו זאת מחשש להריסת ביתם או שמא ביקשו לגונן על הבן או הבת לבל ייהרגו? ואיזה אחוז מן ההורים באמת יודעים על כוונה כזו מראש?

מכל מקום ראוי לזכור:

א. הנזק החומרי של הריסה ואבדן הבית מתקזז היום עם הפיצוי הכספי שנותנות קרנות ערביות-פלסטיניות. קרנות אלה מפצות מיד, ואף בנדיבות, את המשפחה הנפגעת ומממנות בנייה של בית חדש, הן אף מעניקות קצבה קבועה לצעיר שנעצר ונכלא או למשפחתו – אם נהרג.

ב. הריסת הבית לעולם איננה עוברת בשקט. גם אצלינו, בעת הריסה או פינוי בית בלתי חוקי בהתנחלות, יש מיד התקהלות והתפרעות של המון המבקש למנוע את ההריסה, או לפחות מבקש לבטא מחאה ציבורית ופוליטית. כך נוהגים גם בני המשפחה, תושבי השכונה או הכפר הערבי בעת ההריסה.

ג. איני יודע אם יש בידינו נתונים המראים כמה מן המחבלים שפעלו לאחרונה היו ילדים בעת שהרסנו את בית משפחתם או את בית שכניהם, והאירוע נחרת בזיכרונם והוליד את רצונם לנקום.

ד. אל לנו להתעלם, כמובן, מן התקשורת הזרה, אשר ממלאת תפקיד יותר ויותר שלילי מבחינתנו. היא איננה מקשרת בין הפיגוע לבין ההריסה, מה גם שברוב המקרים פעולת ההריסה דרמטית ומצטלמת טוב יותר מן הפיגוע שהיה, ובייחוד מפיגוע שנמנע.

ה. פרט למחבל עם הסכין יש גם עולם חיצוני, המבקש לחייב אותנו בסימון תוצרת ההתנחלויות. אל לנו לשחק לידיהם.

לפני כארבעים שנה בדקנו את הנושא, והחלטנו שהנזק שבהריסת הבית עולה על התועלת שבהרתעה. החלטנו להימנע ככל האפשר מצעד ענישה זה.

מה השתנה מאז?

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

4 תגובות

  1. הרבה הצלחות בעולם היו לתנועות שאנשיהם היו מוכנים להקריב
    הם הרי יודעים שיחסלו אותם
    הם אפילו מצפים לכך
    אבל הם מאמינים שסך כל הקורבנות יעזור להם לנצח כי הצד השני בסוף לא יעמוד בכך וככל שיאמינו בכך יותר אנשים שמוכנים להקריב כך הם יהיו יותר צודקים לגבי התוצאה הסופית

  2. כיום יש את דאעש שפעם לא היו. הם מחדירים רצחנות ואי אפשר להגיע אתם בכלל לאופציה של הידברות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של אורית

שינון ולא יותר

הערכת הלמידה בישיבות על פי הטקסונומיה של בלום

תמונה של יגאל

חרקירי מודרני

הדרגים הפוליטי והביטחוני חייבים לקחת אחריות אמיתית

דילוג לתוכן