הנרטיב הערבי והצלחתו בארה"ב

הפערים המסוכנים בין תפיסות ישראל לתפיסות בעלת בריתה הגדולה
דגל ארה"ב
צילום: Jacobolus Wikimedia Commons

ההבדל העיקרי בין יחסה של ארה"ב לישראל לבין יחסן של מדינות אירופה אליה נובע מתפיסת הביטחון. האמריקנים מקבלים במלואה את התפיסה הישראלית הגורסת כי ישראל צריכה להיות חזקה תמיד, כדי להגן על עצמה בכוחות עצמה מפני כל אויב ומפני כל קואליציה של אויבים. מכתב הכולל מילים אלו ממש נתן נשיא ארה"ב בוש לאריאל שרון לפני קרוב לעשר שנים. אירופה, וכמוה רוב המדינות הדמוקרטיות בעולם, מסכימה כי ביטחון ישראל הוא דבר חשוב, אך לשיטתה קיומו יכול להיות מושג גם בדרכים אחרות, לרבות בעזרת הסכמים מדיניים, כוחות בין-לאומיים וערבויות בין-לאומיות. בעוד מרכיב חיוני זה ביחסה של ארה"ב לישראל נותר יציב גם כעת כחלק מיזמתו של ג'ון קרי, הרי שנוצרים פערים גדולים בינינו לבין האמריקנים בנוגע לתפיסות עקרוניות של שלושה נושאים אחרים, וזו הסכנה; הנושא הראשון הוא שאיפות הפלסטינים. האמריקנים יוצרים זהות ברורה בין הרצון הפלסטיני להיפטר מהכיבוש הישראלי (וזהו רצון אותנטי ואמתי) לבין המסקנה ההגיונית לטעמם, והיא שהפלסטינים כמהים למדינה עצמאית משלהם. בעיני חלק מההנהגה הישראלית המשפט השני איננו בהכרח נכון; במשך מאה שנות סכסוך היו ויש לפלסטינים שאיפות לצדק, לנקמה, להכרה בהיותם קורבנות, וכמובן שאיפה לממש את זכות השיבה. השאיפה הכנה להקים מדינה עצמאית (קטנה ומפוצלת בין עזה לגדה) לא הייתה מעולם, וספק אם היא קיימת כיום. השאלה היא מהי השאיפה הפלסטינית הסופית, ובמילים אחרות בצד הישראלי חוששים כי גם אם יהיה הסכם הרי שהוא לא יביא לסוף הסכסוך ולסוף האלימות.

הפער השני בינינו לבין האמריקנים הוא האופן השונה שבו רואים שני הצדדים את ההתפתחויות במזרח התיכון ואת השפעתן על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בעיני האמריקנים "האביב הערבי" הוא הוכחה לתהליך של דמוקרטיזציה באזור. לשיטתם, תהליך זה מבטיח יציבות רבה יותר ותמיכה רבה יותר בפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הצד הישראלי לא רואה כל חיזוק של הערכים הדמוקרטים באופן שבו מתפתחת המציאות בעירק, במצרים בסוריה ובלבנון. בעיני ההנהגה הישראלית ההתפתחות הבולטת היא אחרת לגמרי – התפרקות של חלק ממדינות הלאום שהוקמו באופן מלאכותי לפני עשרות שנים, והתחזקות המאבקים בין עדות ודתות במדינות הללו. בצד הישראלי סבורים כי המציאות הצפויה בשנים הקרובות היא ירידה ביציבות, והיות וכך, מסוכן להגיע כרגע להסכמים שבנויים על מציאות עכשווית שעלולה להשתנות במהירות (למשל שינוי רדיקלי בירדן).

הנושא השלישי הוא השאלה "על מה הסכסוך". האמריקנים מקבלים בהדרגה את העמדה האירופית הגורסת כי הסכסוך ייפתר ברגע שהכיבוש יסתיים, דהיינו ברגע שתוקם מדינה פלסטינית לצדה של מדינת ישראל. הצד הישראלי טוען כי לב הסכסוך הוא חוסר הנכונות של העולם הערבי בכלל, ושל הפלסטינים בפרט, להכיר בזכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית.

כשמדברים על פתרון הסכסוך מציינים בדרך כלל נושאי ליבה, כמו גבולות, ביטחון, התנחלויות, ירושלים, פליטים. אלא שזו טעות להגדיר נושאים "טכניים" אלה כנושאי הליבה. נושאי הליבה האמתיים הם שלושת הנושאים שהצגתי. לרוע המזל, האמריקנים מקבלים יותר את הנרטיב הערבי בנוגע לשלושה נושאים אלה, ולכן הפער המסוכן אינו בינינו לבין הפלסטינים אלא בינינו לבין ארה"ב. למרבה המזל, בתפיסת הביטחון האמריקנים, כאמור, "בצד שלנו".

אם כן, האתגר העיקרי של ממשלת ישראל אינו לשכנע את האמריקנים לאמץ את עמדתנו ביחס לשאלות טכניות, כמו מיקום הגבול ועתיד השכונות בירושלים. האתגר האמתי וארוך הטווח הוא כפול: לוודא את המשך התמיכה האמריקנית בנושא הביטחוני, ובמקביל לשכנע אותם לאמץ ולו חלק מעמדותינו בשלושת הנושאים האחרים.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

5 תגובות

  1. אם זה מה שהולך לקרות והמנהיגים שלנו לא מוכנים לקבל זאת אז אני אפילו לא רוצה להגיד מה המסקנות

  2. הבעיה של מדינת ישראל איננה רק שהיא לא מנהלת נכון את המשא ומתן אלא קודם כל שהיא לא מוכנה לעשות דבריםפ מסוימים ואף אחד לא מקבל את זה אפילו לא המדינות הכי ידידות שאנחנו תלויים בהם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של רות

צדק לימודי

כיצד ניתן לצמצם פערים ולדאוג לשוויון במערכת החינוך

צילום ש/ל של גולדה

אז כמו היום

הרהורים בעקבות נאום אבו-מאזן באו"ם