רגעים שנצרבו לנצח

זיכרונות ממלחמת יום הכיפורים

במלחמת יום הכיפורים שירתי בתפקיד סמ"פ (סגן מפקד פלוגה) בחטיבת חי"ר באוגדה צפונית. בשישה באוקטובר 1973 גויסנו, וכבר למחרת נערכנו בשטחי כינוס סמוך לוורד הגליל, לקראת עלייה לרמת הגולן. הפלוגה שלנו הייתה מגויסת במשך כ-7 חודשים, ובמהלך המלחמה חווינו מצבים קשים לא מעטים. בחרתי להביא כאן שלושה אירועים שהשאירו עליי את חותמם במהלך המלחמה.

האירוע הראשון:

בימיה הראשונים של המלחמה עלתה לראשונה מִפקדת החטיבה שלנו, בפיקודו של המח"ט, לרמת הגולן. הם עלו דרך מעלה גמלא, ומיד לאחר שהגיעו לרמה הותקפו על ידי טנקים סוריים ואחד מנגמשי הפיקוד נפגע פגיעה ישירה. באירוע זה נהרגו כמה קצינים וחיילים, וביניהם קצין המודיעין החטיבתי ג'וני היימן ז"ל והקמב"צ החטיבתי רמי סמו ז"ל, שהיה ידיד קרוב שלי.

הנגמ"ש של מפקד החטיבה הותקף לאחר מכן על ידי מיגים סוריים, ורק בנס לא נפגע. מאחר שהיינו קשובים לרשת הקשר החטיבתית חווינו את כל אותם אירועים. אני זוכר עד כמה התפעלתי מקולו של המח"ט ברשת הקשר. למרות המצב הקשה נשמע המפקד שקט, רגוע וצלול. הפקודות שנתן היו סדורות ובהתאם לכל הנהלים וההנחיות שלמדנו תמיד.

קולו השקט והבוטח של המח"ט השרה על כולנו ביטחון רב, ועזר לנו להתגבר על ההלם הראשוני של מאורעות המלחמה. אז הבנתי עד כמה חשוב לפקודים לשמוע ברגעים קשים את מפקדיהם כשהם רגועים ולא נותנים למצבי לחץ להשפיע עליהם.

האירוע השני:

הימים חלפו, חלק מהם היו קשים במיוחד וחלק מהם קשים פחות, וחטיבתנו נכנסה לתחום המובלעת הסורית. התמקמנו ליד העיירה חאן ארנבה, על הכביש מקונטרה לכיוון דמשק. בדיוק ביום הולדתי, 19.10.73, קיבלה פלוגתנו פקודה להגיע בהקדם האפשרי לאזור תל ענטר (תל גבוה בקצה הדרום מזרחי של המובלעת). תל ענטר נכבש לילה לפני כן על ידי חיילים מיחידת המילואים של הצנחנים. לאחר שהם עזבו את התל, הסתבר כי נותרו בו כמה חיילי חי"ר עיראקים. אנו נקראנו כדי לסייע "לטהר" את התל מחיילי החי"ר העיראקים, אשר פגעו בטנקים שלנו שהיו על התל.

הגענו למרגלות התל עם הנגמ"שים שלנו, שם פגשנו במפקד חטיבת השריון שהטנקים שלה סבלו כאמור מפגיעת חיילי האויב ששרדו במקום. מפקד החטיבה היה יוסי פלד, לימים אלוף פיקוד הצפון ושר בממשלת ישראל. יוסי הצביע על מרומי התל והאיץ בנו לעלות ולטהר את התעלות שבתל, על מנת שהחיילים העיראקים לא יבעירו את הטנקים שלו, כלשונו.

התל כולו ודרכי העלייה אליו היו מופגזים באותה העת באש תופת שקשה לדמיין, שכללה פגזי טנקים, תותחים ומרגמות. עשן סמיך היתמר מכל עבר ובקושי אפשר היה לראות מטר קדימה. הצעתי ליוסי פלד שנמתין קצת עד שהעניינים יירגעו, אולם הוא דחה על הסף את הצעתי והאיץ בנו לעלות מיד לתל, תוך כדי ציון העובדה שכבר נפגעו טנקים אחדים מחטיבתו הנמצאים על התל ומנהלים קרב שריון נגד טנקים של האויב.

מפקד הפלוגה שלנו היה עודד רונן ז"ל (חבר קרוב ואהוב שלי משך עשרות שנים, אשר נפטר לפני כשנה ומחצה) ואני שימשתי, כאמור, כסגנו. עודד, בנגמ"ש שלו, החל לטפס ראשון במעלה התל, וכל הפלוגה נעה אחריו. במשך כל העלייה והטיפוס, לא חלפה שנייה בלי שנפלו לידינו פגזים ופצצות, שגרמו לרעש אדיר ומקפיא ולעננים שחורים של עשן ופיח שהיקשו עד מאוד על הראייה.

במהלך העלייה הקשה, תחת מטר הפצצות והפגזים, חילק עודד פקודות ברשת הקשר הפלוגתית בקול בוטח ושקט. גם אני, כסגנו, אזרתי את כל תעצומות הנפש שלי (בשים לב לשיעור שלמדתי מהמח"ט) על מנת שגם קולי יישמע ברשת הקשר רגוע ולא רועד או מגמגם.

עודד הגיע למרומי התל ונכנס עם החיילים שהיו עמו לתעלות. הוא הורה לי לעצור את המשך העלייה של שאר הכלים של הפלוגה, כדי שלא לסכן חיילים נוספים עד שיתברר מה קורה בתעלות. עמדנו פזורים בדרך לפסגת התל, ומכל עבר המשיכו לירות לעברנו פצצות ופגזים. רק בנס לא נפגעו באותו שלב חיילים או כלים משלנו. אני זוכר שחככתי בדעתי באותם הרגעים אם כדי לא להיפגע מהפגזים ומהפצצות, עדיף לנו לעמוד במקום אחד או להמשיך כל העת בתנועה. ברגעים כאלה אין כל מקום "להיות גיבורים", שהרי אין לך כל שליטה או דרך לדעת היכן ייפלו הפגזים, ונותר רק להתפלל שלא ייפגעו כלים שלנו ובתוכם חיילנו.

לאחר שסיימנו את המשימה ופגענו בחיילי החי"ר העיראקים, ירדנו מהתל. גם הדרך חזרה הייתה רצופה בהתפוצצויות בלתי פוסקות של פגזים ופצצות, ובמהלכה נפצעו כמה מחיילנו בפציעות לא חמורות במיוחד, בעיקר מרסיסים ומאבנים (שניתזו כתוצאה מהפצצות). בין הפצועים היה גם נהג הנגמ"ש שלי, שלעיניו נכנסו חול ואבנים מפגז שפגע קרוב לנגמ"ש. ראייתו נפגעה, ולכן הייתי צריך לכוון אותו כל העת עד אשר הגענו שוב למרגלות התל.

העלייה לתל והירידה ממנו בתופת ששררה סביב הייתה חוויה קשה. הדבר שזכור לי יותר מכול הוא ההצלחה שלנו לשמור ברשת הקשר על קול בוטח וסמכותי ועל פקודות נכונות לפי המתכונת שלימדו אותנו. כפי שנאמר לי לאחר מכן על ידי החיילים, דבר זה סייע להם מאוד לעבור את הזמנים הקשים והמפחידים בדרך לראש התל ובחזרה.

האירוע השלישי:

לאחר האירוע השני הוכרזה הפסקת אש. בצפון היה מדובר בהפסקת אש מתוחה עם חשש לפתיחת מערכה נוספת, כפי שאכן קרה במהלך התקופה שלאחר מכן, הידועה כתקופת ההתשה.

הפלוגה שלנו ישבה ימים אחדים באזור הכפר אום בוטנה שבלב המובלעת, ונערכנו למגננה מפני התקפות סוריות חזויות. הימים היו ימים קרים במיוחד, ורמת הגולן הייתה מושלגת וקפואה. באזור אום בוטנה ירדו באותה התקופה גם ממטרים כבדים שגרמו לבוץ, וזה האחרון הקשה מאוד על התנועה ברגל וברכב.

מִפקדת הפלוגה שלנו ישבה בבונקר סורי קטן וישן, ומחלקה אחת ישבה במעין מוצב חוץ במרחק של קילומטר וחצי מהמקום שבו ישבה מרבית הפלוגה. בלילה אחד של מזג אוויר סוער, כאשר בחוץ השתוללה סופת שלגים וגשם, נותק הקשר עם אותה המחלקה שישבה במוצב החוץ, וכל הניסיונות ליצור עימה קשר עלו בתוהו.

עודד ואני התלבטנו מה לעשות. בתנאים ששררו לא בא בחשבון שימוש בכלי רכב. בסופו של דבר, בשעה 2:30 לפנות בוקר, החלטנו לצעוד לבדנו לעבר מוצב החוץ ולבדוק מה קורה עם אותה המחלקה. ההליכה הייתה קשה מאוד, צעדנו בחושך צלמוות והתקשינו עד מאוד למצוא את המיקום של המחלקה. כאשר התקרבנו למקום שבו שהתה המחלקה, אמרתי לעודד שאני מקווה שאף אחד מחייליה לא יירה לעברנו, משום שאף אחד לא ידע שם על הגעתנו. עודד השיב לי כי אינו מאמין שמישהו מסוגל לירות ולפגוע בלילה שכזה, ושהוא מוכן לקחת את הסיכון.

כאשר הגענו לאותה מחלקה ראינו שלמעט שומר אחד, כל האחרים שכבו באוהל שקרס מהסערה והיו שבורים, מיואשים מהמצב ואדישים לגורלם. עד כדי כך היו מיואשים, שאף אחד מהם לא חשב או לא היה מסוגל לקום ולסדר את האוהל, כדי שיהיה להם לפחות מקום יבש בקור הנורא ששרר באותו הלילה.

עודד החליט שזה המקום לתת דוגמה אישית. לבדו החל לנסות ולתקוע מחדש את יתדות האוהל הגדול ולמתוח את יריעותיו. העבודה הייתה קשה ומכאיבה, גם בשל מזג האוויר הקפוא והגשם הבלתי פוסק. כאשר ראו החיילים את מפקדם עומד בחוץ רטוב לגמרי ועושה כמיטב יכולתו להעמיד עבורם מחדש את האוהל, יצאו מאדישותם, התגברו על ייאושם והצטרפו לעבודה, ובמאמץ משותף הוקם האוהל מחדש.

אני לא רוצה לחשוב ולדמיין מה היה קורה לכל החיילים שלנו לולא היינו מגיעים, אם הם היו ממשיכים באפתיות ובייאוש שהשתלטו עליהם באותו הלילה בשל תנאי מזג האוויר האיומים, חוסר האונים שהם חשו והתקופה הארוכה כל כך שהם שהו בחזית הרחק מהבית.

למותר לציין שהיינו מעורבים באירועים רבים נוספים במהלך המלחמה, ההפוגה וההתשה. בחרתי בשלושת האירועים שצצו ראשונים בזיכרוני, וכולם ממחישים היבטים שציינו את אותה התקופה, וכן את השפעתו הרבה של המפקד על הלך הרוח של פקודיו.

 

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

8 תגובות

  1. התחילה גרוע
    אבל בסופו של דבר הושג ניצחון גדול
    בזכות כל הנופלים

  2. אחרי שעיני המצביאים כהו מראות והמנהיגים כשלו בהובלה

  3. נערכות מלחמות, האם אי אפשר בלי מלחמות, איך זה שקוסטה ריקה אין צבא,
    הזכרונות של יואב מחזירות לחיים את מוראות המלחמה

  4. המלחמה הארורה ההיא, למרות הניצחון בסופה, הוכיחה כמה אנחנו לא מספיק רציניים, לא מקצועיים, ןמורחים כל בעיה.המלחמות שאחרי זה רק החמירו את תמונת המצב.מי שראה את המנהיגים במלחמת לבנון הראשונה ואת הרמטכ"ל, מה הם אמרו אחד על השני בטלויזיה לאחרונה יודע למה אני מתכוון.חייבים להתעשת ולשנות כוון.להתחיל לפעול ברצינות.

  5. מהכרות אישית של יואב שניצר על זיברונות משדה הקרב נכתבו המילים בשיר איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא הוא משמש דוגמא ומופת וזכות גדולה להיות חברו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונת דוד

הענקים

חמשיר על מנהיגים ומהלכיהם