צבע אדום שוב נשמע באוויר

השבוע עסקה התקשורת באינטנסיביות יתרה בהופעתו ה"מפתיעה" של מוחמד דף, ראש הזרוע הצבאית  של החמאס, בשדה הקרב, ובכך שהוא לא באמת נהרג אלא חי ופועל ברצועת עזה. האם לנוכחותו או לאי נוכחותו של מוחמד דף בזירה יש בכלל השפעה או השלכה על התנהלות הלחימה מול החמאס ברצועה?

עד היום כבר עברנו שמונה מבצעים מלחמתיים מול החמאס בעזה: "קשת בענן"  ו"ימי תשובה" ב-2004, "גשם ראשון" ב-2005, "גשמי קיץ" ב-2006, "חורף חם" ב-2008, "עופרת יצוקה"  ב-2009, "עמוד ענן" ב-2012  ו"צוק איתן" ב-2014. בחלק מאותם מבצעים מוחמד דף לא נכח בזירה כלל בגלל מצבו הרפואי ופציעותיו הרבות.

מאז נפוצו האגדות על אלמותיותו של המחבל הנורא, עבר החמאס שינוי מבני וארגוני ברצועה. השטח חולק לגזרות וחטיבות מבצעיות קיבלו אחריות עליהן. מונו מפקדים מנוסים שניהלו בפועל את ההיערכות ואת הלחימה. גם אותם מפקדים חוסלו ברובם, אולם מחליפיהם לא איחרו לבוא.

צריך להבין שמוחמד דף אינו הבעיה. החמאס הוא הבעיה. האידאולוגיה שעומדת בבסיס פעילותו היא הבעיה. מנהיגים ולוחמים קמים ונופלים. אידאולוגיה, ובוודאי דתית, נשארת לאורך זמן. וכאשר היא מגובה בפעילות צבאית קיצונית שאינה מטופלת ביד חזקה, היא מתפתחת ומתפשטת בדיוק כמו סרטן בגוף. וכאן עיקר הבעיה.

המערכה האחרונה הייתה אולי העוצמתית ביותר והיקרה ביותר. היא עלתה לנו במחיר הכבד ביותר של חיי אדם ובקיפאון מוחלט של המשק. מנהיגינו וחלק מפרשנינו המייצגים את עמדת הצבא הצהירו כי ישראל ניצחה וכי החמאס הוכה קשות וזמן רב יידרש לו כדי לשקם את יכולותיו. אבל המציאות שונה לחלוטין.

המערכה האחרונה, כמו כל קודמותיה, החלה ביוזמת החמאס – בירי רקטות, או בחטיפה, או בפיגועי ירי, תחילה על הגדר ובהמשך בתוך השטח. במערכה האחרונה, כמו בקודמותיה, נגררנו לתגובה מאוחרת, חלקית ופושרת, לא היינו נחושים והחלטיים ולא ידענו לתת מענה עמוק ומרתיע. גם המערכה האחרונה, כמו קודמותיה, הסתיימה ללא הכרעה וללא כל הישג צבאי או מדיני. השגנו רק אובדן נוסף של ההרתעה הצבאית הישראלית מול החמאס. וגם המערכה האחרונה, כמו כל קודמותיה, הסתיימה בהבנה ובידיעה ברורה שהספירה לאחור לקראת המערכה הבאה כבר החלה.

כבר בדצמבר 2014 כתבתי שהמערכה הבאה כבר החלה. הכל ברור וידוע. כל עמדות התצפית ואיסוף המודיעין של החמאס על הגדר אויישו מחדש. ייצור הרקטות חודש בקצב מתגבר, מספר רקטות כבר שוגרו אל שטח ישראל, כמובן רק לעבר עוטף עזה, שכן ברור וידוע לחמאס שמבחינת ממשלת ישראל זה עדיין נסבל ושהתגובה הישראלית תהיה, לכל היותר, שיגור מטוס אחד עם פצצה אחת לעבר יעד נטוש וחסר משמעות.

גם פיגועי הירי והצליפה מעבר לגדר כבר החלו. החפירות בתוך שטח עזה ולכיוון היישובים הישראלים התחדשו מיד בתום המבצע, הבטון וחומרי הבניין זורמים כמים, נמשכת הכנת חומרי הנפץ שישמשו למלכוד המנהרות והמבנים שמהם הן יוצאות. התחדשו גם אימוני הקומנדו של חיילי החמאס בצפון רצועה, המתאמנים על לחימה בשטח בנוי ויעדם השתלטות על יישובים ישראלים באזור עוטף עזה. החמאס ממשיך לצבור נשק ורקטות, המנהרות מתארכות והאימונים מתגברים, טפטופי הירי והשיגורים נמשכים והצבע האדום שוב נשמע באוויר.

ואצלנו כאילו אין כלום. עברנו בחירות מיותרות, מפלגות מיותרות קמו, הפיצול והקיטוב גדלו,  שחיתויות ממשיכות להיחשף, אין שום פתרון או מענה אסטרטגי לאף אחת מבעיותיה האמתיות של מדינת ישראל, לא בתחומים האזרחיים – החינוך, הבריאות, יוקר המחייה, הגזענות והביטחון האישי, ולא בתחום הביטחון המדינתי והמאבק בטרור החמאס.

ומעבר לגדר בדרום ממשיכים אנשי החמאס לפעול ולהתארגן בנחישות, ביודעם שאיש כאן אינו פנוי לעסוק בהם. ובצפון מוסיפים אנשי החזבאללה להתחמש ולהתחפר ביודעם שלא נבנית כל אסטרטגיית פעולה נגדם. ומעבר לגבול הסורי ממשיך דאעש לכבוש שטחים, לאנוס נשים ולערוף ראשים ביודעו שהמערב עומד מולו אדיש וחסר מנהיגות.  וכל זה קורה ויקרה עם ובלי מוחמד דף.

הצד שמנגד כבר נערך ומוכן לקום ולהילחם בעוד אנחנו יושבים, מבזבזים את הזמן,  מתייעצים עם עצמנו לגבי הרכב הממשלה הבאה, שממילא לא תמלא את ימיה ותגווע כקודמותיה, ומפנים הפגנות אלימות נגד הגזענות בחברה. המבצע הבא בעזה או בצפון הוא רק עניין של זמן. בהעדר תכנית פעולה ברורה ונחושה, הרי שגם הפעם לא יהיה כאן ניצחון לאף אחד מהצדדים. יהיו עוד חללים, עוד נזקים כלכליים, עוד פגיעה באזרחים בשני הצדדים, עוד אובדן הרתעה ועוד הצהרות סיכום משני הצדדים המכריזות על ניצחון ברור.

בסיכומו של דבר, ללא בניית אסטרטגיית פעולה ארוכת טווח בתחום הביטחוני והכלכלי וללא מדיניות ברורה ונכונות אמתית למו"מ מדיני מתוך עמדה של כוח ושל הרתעה אמתית, שום דבר לא ישתנה כאן לטובה.