משחק סכום אפס

כל ניסיון לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני מבהיר את קיומו של פרדוקס גדול. אם בוחנים את הנתונים אפשר להבחין בשלוש עובדות מעודדות; הראשונה היא קיומו של רצון עז לפתור את הסכסוך. בעולם כולו רווחת הדעה כי לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני תהיה השפעה רבה על היציבות ועל השגשוג במזרח התיכון, ולכן "כל העולם ואשתו" מנסים לעודד ולשכנע את הצדדים להגיע להסכם.

עובדה שנייה היא קיומו של קונצנזוס מרשים בנוגע למהות הפתרון. כמעט כל מדינות העולם, וודאי שהחשובות שבהן, וגם כל הארגונים הבין-לאומיים והליגה הערבית והרשות הפלסטינית וממשלת ישראל, כולם תומכים בקונספט של "שתי מדינות". על פי הקונספט הזה הפתרון מבוסס על כך שבסופו של דבר תהיינה שתי מדינות – מדינת ישראל ומדינה פלסטינית אחת בעזה וביהודה ושומרון, והגבול בין המדינות יתבסס על קווי 1967 בשינויים קלים.

 העובדה השלישית היא שפרטי הסדר הקבע ידועים היטב לשני הצדדים, והסיבה לידיעה הזו פשוטה. לפני למעלה מ-13 שנה, בסוף משא ומתן מתסכל, הניח נשיא ארה"ב דאז ביל קלינטון את התכנית שלו להסדר הקבע. התכנית הייתה ספציפית ומפורטת ונגעה לכל סוגיות הליבה. כיום ברור לכולם כי אם יושג אי פעם הסדר קבע המתבסס על תפיסת "שתי המדינות", הרי שהוא יהיה דומה מאוד למה שהציג קלינטון כבר מזמן.

 אז לכאורה הכול טוב. כולם רוצים לפתור את הסכסוך, קונספט הפתרון – "שתי מדינות" – מקובל ואפילו הפרטים ידועים. מדוע אם כן טרם הושג הסדר קבע? ובכן, זהו בדיוק הפרדוקס. ההסדר לא הושג היות ושני הצדדים לא רוצים בו… בעיני שני הצדדים המחיר הפוליטי הכרוך בקבלת ההסכם גבוה בהרבה מסיכויי ההצלחה שלו, ולכן הם נרתעים ממימושו.

 התוצאה די מוזרה. זה כ-20 שנה, מאז הסכם אוסלו 1993, מתקיימים במקביל שני משחקים שונים: משחק אחד מתקיים בוושינגטון ומשחק אחר במזרח התיכון. המשחק המתקיים בוושינגטון הוא משחק אמריקני טיפוסי. על פי משחק זה יש בעיה (הסכסוך) ולכן חייב להיות גם פתרון ("שתי מדינות"). כשנשאל בעל תפקיד חדש הנכנס לתפקידו מדוע הוא חושב שיצליח לקדם נושא זה יותר מקודמיו, הוא עונה בתשובה אמריקנית טיפוסית: "נעבוד קשה יותר". ג'ון קרי הוא שר החוץ האמריקני השישי ברציפות שנותן את אותה התשובה.

 במקביל למשחק האמריקני מנהלים הישראלים והפלסטינים משחק אחר. על פי משחק זה לשני הצדדים יש אינטרסים דומים. אינטרס אחד הוא להבטיח כי התהליך המדיני יתקיים (אך חס ושלום שלא יבשיל להסכם). תהליך מדיני וקיומם של אופק ותקווה משרתים את ההנהגות של שני הצדדים. שני הצדדים דואגים גם לאינטרס נוסף שלהם – הם דואגים  להבטיח כי כאשר יהיו משבר או כישלון אזי הצד השני ייתפס כאשם. כדאי לשים לב להתבטאויות של שרים חשובים בשני הצדדים. יש מעט דיבורים על מה שצריך לעשות כדי להתקדם להסכם, ולעומת זאת יש אמירות רבות המאשימות את הצד השני באחריות לקיפאון. וכך אנו מתנהלים כבר 20 שנה, מקיימים משחק מזרח תיכוני במקביל למשחק אמריקאי השונה ממנו לחלוטין.

 מדוע זהו המצב? מדוע ההסכם המדובר אינו אטרקטיבי מספיק לשני הצדדים? הסיבה היא שהסדר זה הוא בעל אופי של "משחק סכום אפס". כאשר זהו המצב אזי כל תוספת לצד א' היא הפסד מלא לצד ב', והפוך. בפוליטיקה, כמו בעסקים, זהו מרשם גרוע. ומה המסקנה הנובעת ממציאות מתמשכת זו? לכאורה יש רק שתי אפשרויות, ושתיהן רעות – או להמשיך ולנהל את הסכסוך מבלי לנסות להגיע לפתרון פוליטי כולל, או להגיע למרות הכול להסכם קבע (גרוע).

אבל למעשה האמת מורכבת יותר, וטוב שכך. ההנחה כאילו יש רק הסדר אפשרי אחד ואין בלתו היא שגויה. בהסתכלות רחבה יותר, על הסכסוך הישראלי-ערבי, ניתן לזהות כמה פתרונות אחרים המסוגלים לתת לכל השחקנים הרלבנטיים – ישראל, מצרים, ירדן ופלסטין – הרבה יותר מהסכם ביתי זה של "שתי מדינות". כדי שפתרונות חלופיים יישקלו ברצינות נדרשת קודם כל "הערכה מחדש" אמתית שצריכה להיעשות על ידי האמריקנים.

 בהערכה מחדש חייבים להתחיל בבחינת הנחות היסוד של מהות הסכסוך, ואחר כך  להמשיך בבחינת כל החלופות, ובהן חילופי שטחים בין ארבע המדינות, אפשרות של הסכם פדרציה בין ירדן ובין הגדה ועוד. עד שלא תהיה הערכה מחדש סביר שנמשיך להתנהל במצב הקיים, המתאפיין בהרבה דיבורים על הסכם שלום אך גם בסיכוי נמוך מאוד להגיע אליו. גם אם תהיה פעולה אמריקנית "נועזת" שתביא להגשת הצעה להסכם מסגרת, הרי ששני הצדדים ידאגו למוסס אותה – הם הרי לא מעוניינים מספיק בהסכם המסוים הזה.