הילדים של כולנו

התפיסה הישראלית הייחודית ביחס לנופלים
טקס זיכרון צבאי
צילום: lehava ofaqim via the PikiWiki

בדחילו ורחימו ובכל הזהירות הראויה אתייחס לנושא רגיש מאין כמותו המעסיק עתה את כלל הציבור בישראל. כיום אנו שוב מתייחדים עם זכרם של חללי צה"ל, שבקיץ האחרון, במהלך מבצע "צוק איתן", נוספו אליהם 67 חללים. בעודנו עושים זאת, נרחיק לרגע אל המעצמה הגדולה והחזקה בעולם.

כ-4,500 חיילים אמריקנים מצאו את מותם על אדמת עיראק ועוד כמחצית ממספר זה מצאו את מותם עד כה על אדמת אפגניסטן במלחמת "החירות המתמשכת", שם שבישראל היה משמש בוודאי חומר גלם משובח לציניקנים. מאז ומתמיד הציבור האמריקני רוחש כבוד רב לחלליו, ורואה בהם כמי שנשלחו להגן על האומה, גם אם נפלו בחזיתות המצויות מעברו האחר של הגלובוס. אך לצד הכבוד, לפי התפיסה האמריקנית אותם חיילים אומנו, צוידו ויועדו ללחימה, ועם כל הצער שבדבר, אך מובן שכשנלחמים נופלים חללים. גישה זו נהוגה במרבית ממדינות העולם, ולפיה החיילים הנופלים בעצם עשו את המצופה והמוטל עליהם.

מאידך גיסא ובניגוד לתפיסה זו, אם וכאשר אזרחים אמריקנים, גם אם בודדים, משלמים בחייהם, למשל בעת פיגוע טרור, הדבר גורם מיד לזעזוע קשה והופך לאירוע לאומי. כך בדיוק אירע בפיגוע שהתרחש לפני שנתיים במרתון בוסטון, שבו קיפחו את חייהם שלושה אזרחים.

לעומת זאת, בישראל מתקיימת תופעה שאין לה אח ורע בעולם כולו, מן היפוך יוצרות שכזה. דווקא היפגעות אזרחים בפעולות חבלניות או בלחימה מתקבלת אצלנו כמעט בהשלמה, כאילו מדובר בגזרה משמים. הדברים הגיעו לשיא באותן שנתיים ארורות, 2002–2003, שבהן נהרגו 365 אזרחים, כולל נשים וטף, בפיגועי תופת נוראיים.

אולם כשחייל צה"ל נופל בקרב, הוא הופך מיד למעין בן של כל אחד מאתנו. או אז המדינה כולה עוצרת את נשימתה ושוקעת ביגון עמוק. מסיבה זו בדיוק הפך מספר החללים הצפוי בכל פעולה צבאית שהיא למרכיב עיקרי שלפיו מאושרת או נשללת עצם היציאה לאותה פעולה.

אינני יכול ובוודאי שאינני רשאי לגנות מצב זה. אינני יודע אם אי פעם בעבר נחקרה תופעה ייחודית זו, שללא ספק מציבה את הציבור בישראל כאחר וכשונה. האם תופעה זו היא תולדה של אותה "אימא יהודייה" מיתולוגית, המקננת למעשה בכל אחד מאתנו, נשים וגברים כאחד? ייתכן בהחלט.

מיותר לציין שאסון כבד ניחת על משפחה שבנה נפל בקרב. לכן אינני יכול ואינני חפץ להציע לעצמנו לסגל את הגישה הנקוטה בעולם כולו. אמנם בבחינה סטרילית, קרה ומנותקת רגש סביר שנמצא בה היגיון לא מועט, שהרי ייעודו של הצבא ולוחמיו להגן על המדינה ועל אזרחיה, אך מוטב לכולנו להמשיך ולהשתייך לעם שמפקדיו ונבחריו חשים רעד בידיהם בטרם הם חותמים על פקודה שתשלח את ילדינו אלי קרב.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

8 תגובות

  1. האמריקאים הם אומה מוזרה. הצבא שלהם מורכב ממתנדבים ומוכי גורל. זה לא צבא העם ( גם שלנו כבר לא משהו), מי שנמצא בצבא האמריקאי, הוא או יוצאי שושלות צבאיות או אנשים משולי החברה שמצאו מפלט מחוסר תעסוקה/כלא/אמהות חד הורית ושאר צרות. אצלם שמירה על החוקה היא בעדיפות עליונה. האינדיבידואל נמדד לפי איזה סעיף בחוקה מגדיר אותו. הטקסים מאוד נחשבים. אבל אין בחדשות מניה של הרוגים. הסמלים מאוד חשובים להם. להלן אירועי 9/11.. אצלנו כולם מכירים את כולם. (היינו עכשיו בלפלנד, סגרנו מעגלי מכרים משותפים בשיחה וחצי). אין כזה דבר בשום מקום בעולם. אצלנו כולם ילדים, וכמו שכתב היום בן כספית, מדינה בהפרעה , אבל ביום הזכרון כולם אחים. תראה את נושא תאונות הדרכים שלדעתי מבטא הכי בעולם את תמצית הישראליות. חוסר התחשבות, התלהמות, אפס אדיבות , אני ואפסי עוד. מאות הרוגים ואף אחד לא עושה מעשה. לא השר הממונה, לא המשטרה ובטח לא הנהגים. וכשנהרגים חיילים בתאונת דרכים, עולם כמנהגו נוהג ( תרתי משמע)… אולי הקשר בין מלחמה והשרדות מוציא את הטוב והחומל מאיתנו… ולא רואים את הסוף

    1. טלי חללי תאונות דרכים נתפסים כמעט כהכרח או נתון שאי אפשר למונעו, אולי רק לצמצמו. מאידך כשנופל חייל, הרי שהם כולו רואה בו כמי שנפל על הגנתו שלו, ומכאן "אי האיזון" כביכול או שלא כביכול

  2. הכותב באומץ עוסק בנושא רגיש ומיוחד. המצב בו השכול הוא מרכיב משמעותי בקבלת החלטות,אכן מהווה לעיתים אולי מכשלה. עם זאת, לדעתי עדיפה התייחסותינו לקדושת החיים וכיבוד השכול מאשר היחס הטכני והקר. אני עד למשמעות השכול במשפחתי הקרובה.אין דבר קשה וכבד מזה והזמן לא מסייע. מי ייתן ובזכות העוצמה היהודית והישראלית שחלקה אכן נשענת על השכול, נגיע יום אחד לשלום ושקט בנחלתנו.

  3. כשהצפירה בת שתי הדקות קופאת באוויר, כל אחד הולך למחשבותיו. הנושא באמת טעון מאד. איש איש ומחשבותיו, על תפיסת השכול הלאומי, על תפיסת הזכרון…. אנחנו העם היחידי שמחזיק במושג "לבכות את מתינו". מתינו – של כולנו. על חייל הוא מת למשפחתו, לחבריו, אך גם לכולנו. למען האמת, יש לי בעיה מסויימת עם המספר 23,320. כי זה מספר גדול, כולל ומכליל הכל בכל מכל. את חיים בכר ז"ל שנהרג כשרץ ראשון בקסבה של שכם, ואת יוני נתניהו באנטבה, אך גם את החיל ששירת בתל-אביב וכשיצא לבלות ביום ששי, השתכר ועלה עם רכבו על עץ ונהרג. כולם נספרים שם. ויש לי בעיה עם המספר הזה. אבל מבחינת השכול הלאומי, המהווה פתיחה לחגיגות העצמאות, הרי שהתופעה מייחדת במשהו נוסף אותנו, העם-היהודי, מכל העמים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך