אינטרסים, אגו ומחדל

כוחו האמיתי של צבא מודרני אינו נמדד רק בהישגיו בשדה הקרב הנוכחי, אלא בעיקר במוכנותו האיתנה והמתמשכת למלחמות המחר – הן במערכות הגנה רב-שכבתיות והן ביכולות התקפה מכריעות. כדי להבטיח עליונות זו, מוטלת חובה עליונה על אגף המודיעין לקיים מעקב שוטף, צמוד ומדויק, באמצעות כלל האמצעים הטכנולוגיים והאנושיים העומדים לרשותו, אחר תהליכי הפיתוח ארוכי הטווח של האויב לחמש עד עשר השנים הבאות. מעקב זה חייב להקיף את מדינות האויב במעגל ראשון, שני ושלישי, וכן את המדינות התומכות בהן בזירה העולמית – ובראשן רוסיה, סין, טורקיה, צפון קוריאה ופקיסטן. במקביל, חובה על מערכת הביטחון לפתח מראש אמצעי לחימה מתקדמים שיעניקו מענה שלם ומנצח לאיומים העתידיים, כך שיהיו מבצעיים עוד בטרם ישלים האויב את תהליכי הפיתוח בצד שלו.

למרבה הצער, תהליך אסטרטגי ויסודי זה אינו מתרחש כלל בצה״ל. כיום, לא קיים בצבא שום גוף תכנוני ייעודי ומוסמך שתפקידו לקחת את נתוני המודיעין המגיעים מאמ״ן, לתרגם אותם לדרישות מבצעיות קונקרטיות לפיתוח וייצור של אמצעי לחימה חדשים לעשור הקרוב, ולהעבירן לתעשיות הביטחוניות המובילות בישראל – רפאל, אלביט, התעשייה האווירית והתעשייה הצבאית. הדרך שבה פועל צה״ל בסוגיה קריטית זו היא מופקרת, חסרת אחריות, ופוגעת אנושות בביטחון הלאומי.

שורש המחדל נעוץ במבנה הפעילות של משרד הביטחון, ובפרט במינהלת פיתוח אמצעי לחימה (מפא״ת). גוף זה מאויש אומנם במהנדסים מוכשרים, אך נעדרים לחלוטין רקע וראייה מבצעית רחבה. לאורך השנים הפסיק צה״ל להגיש למפא״ת דרישות מבצעיות המשקפות את פני שדה הקרב העתידי בראייה ארוכת טווח. כתוצאה מכך, אימצה מפא״ת נוהלי עבודה שטחיים שאינם מספקים מענה לאתגרים העתידיים, והיא נסמכת באופן בלעדי על פיתוחים קצרי טווח של חברות הנשק. מטרתן המרכזית של חברות אלו היא הפקת רווחים מהירים, ולכן הן מתמקדות בצרכים מיידיים וקצרי טווח, ואינן עוסקות בפיתוח אמצעי לחימה מתקדמים שיידרשו בשדות הקרב רק בעוד עשור – פשוט כי לאמצעים עתידיים אלו אין כרגע קונה בשוק העולמי.

מציאות מעוותת זו היא הסיבה המרכזית לכך שמפא״ת רוכשת עבור צה"ל אמצעי לחימה לשימוש בהווה בלבד, המותאמים לאיומים שכבר נמצאים פיזית בידי האויב – ולא לאיומים המסוכנים שיתפתחו בעתיד, הקרוב והרחוק. חמור פי כמה הוא דפוס הפעולה שבו מפא״ת, הכפופה למשרד הביטחון, חותמת עם תעשיות הנשק על חוזים ארוכי טווח למשך עשור, בעוד הנשק שצה״ל רוכש מותאם לשנים ספורות בלבד. בחוזים דרקוניים אלו נקבע מפורשות כי צה״ל יהיה מנוע מלרכוש אמצעי לחימה חדשים ואיכותיים יותר ממדינות זרות, או לפתחם בארץ, כל עוד יש בכך כדי לסכן את המשך ייצור האמצעים שעליהם כבר נחתם החוזה – וזאת עד שהחברות יחזירו את מלוא השקעתן בפיתוח וייצור ויקצרו את רווחיהן.

המשמעות האסטרטגית והמבצעית של מדיניות זו היא הרסנית: צה״ל מקבל ציוד המוגבל לטווח הקצר בלבד, ונמנע ממנו להכניס לשורותיו אמצעי לחימה חדשניים שיכלו להחליף את הישנים. התחייבויות חוזיות אלו מביאות את הצבא למצב חמור של חוסר מוכנות קריטית, ומפקירות את ההגנה על העורף ואת יכולות ההתקפה האסטרטגית מול האיומים הקטלניים שבדרך.

דוגמה קלאסית לסכנה המרחפת לפתחנו כבר כעת מתגלה בתחום הטילים ההיפרסוניים המתמרנים. לפני כשבע שנים החלו רוסיה וסין לפתח טילים מסוג זה, אשר למערכות ההגנה הקיימות שלנו – כמו "חץ" ו"קלע דוד" – אין יכולת ליירטם.

כיום, אמצעי הלחימה היחיד המסוגל להתמודד איתם הוא לייזר עוצמתי בהספק של מגה-וואט, אשר נמצא בפיתוח מתקדם בארצות הברית וצפוי להבשיל בשנתיים הקרובות. אולם, איראן כבר החלה להצטייד בטילים הללו, בעוד שלישראל אין כיום שום מענה נגדם.

במשך שנים פועלת קבוצת מומחי לייזר ישראלית (שאליה נתבקשתי להצטרף) לשכנע את הדרג המדיני והביטחוני להיכנס לפיתוח עצמאי של לייזר עוצמתי כדי להגן על העורף. בשנתיים האחרונות הפנימו הבכירים בצבא ובמשרד הביטחון את הצורך המיידי בפיתוח וייצור מערכת כזו, בפרט לאור העובדה שהטכנולוגיה כבר קיימת בישראל.

אולם בשל שיקולי אגו, אינטרסים צרים וויכוחים על מימון הפרויקט, הפיתוח טרם החל. התנהלות זו מותירה את העורף, האוכלוסייה והתשתיות האסטרטגיות של ישראל חשופים לחלוטין לקראת העימות העצים הבא.

האשמה המרכזית המופנית כלפי צה״ל היא שהוא נגרר למצב הנוכחי על ידי מפא״ת. במקום זאת, מצופה ממנו להתעשת, ולהציב דרישות מבצעיות עצמאיות לתעשיות הביטחוניות, כאלו שייתנו מענה גם לטווח הארוך.