ברווזים במטווח

ההיסטוריה הביטחונית של ישראל רוויה במחדלים ובכשלים של מערכת הביטחון בכל הנוגע להיערכות מוקדמת לאיומי נשק מתפתחים: טיפול בטילי הסאגר בשנים שקדמו למלחמת יום הכיפורים, ברחפני הנפץ (כטב"מים קטנים) בתקופה שקדמה לעימות עם חמאס ובתקופה שקדמה לעימות עם חיזבאללה.

המכנה המשותף למחדלים אלה נגזר, בין היתר, מהיעדר מודעות לשינויים שחלו בשדה הקרב – החל מירי טילים נגד טנקים במסות, ועד לעלייה בשימוש ברחפני נפץ וכטב"מים, התופסים את מקומם של טילים ורקטות. לכך יש להוסיף את היעדר ההתאמה של תורת הלחימה של ארגון צבאי מודרני מול ארגון טרור, לצד התעלמות מהשילוב שבין טכנולוגיה זמינה של אמצעי הלחימה החדשים, עלויות נמוכות וטווחי התמודדות קצרים. ומעל לכל אלה קיים גם הזלזול באויב – על פי חוכמה סינית עתיקה, אין טיפשות גדולה יותר מאשר זלזול באויב.

המסקנות הנוקבות המוצגות במאמר זה עולות מתוך פרסומים של גופים ממשלתיים וציבוריים, ובהם דוח ועדת אגרנט, דוחות מבקר המדינה ופרוטוקולים של ועדת חוץ וביטחון, לצד ניתוח התבטאויות של עיתונאים, פרשנים ומומחים באמצעי התקשורת האלקטרונית והכתובה.

שורשיהם של המחדלים הללו נחשפים כבר אל מול הופעתו של טיל הסאגר הסובייטי. הטיל הקטן והקל נגד טנקים נכנס לשימוש כבר בשנת 1963, והופיע לראשונה בשדה הקרב בשנות ה-60 בשלהי מלחמת וייטנאם. המידע על אודותיו נצבר בישראל עוד במהלך מלחמת ההתשה, אך הדרג הצבאי הבכיר, שהיה שבוי לחלוטין בהישגי מלחמת ששת הימים, סירב להפנים את השינוי הדרמטי בדוקטרינת הלחימה של הצבא המצרי. בעקבות מלחמת ששת הימים הכירו המצרים בנחיתותם בשריון ובאוויר וקיבלו החלטה אסטרטגית להטיל למערכה מאות חוליות של נושאי טילי סאגר.

למרות המודיעין שהיה קיים, לא נמצא במערכת הביטחון מי שיפתח תורת לחימה מותאמת, וממילא לא נערכו תרגולים בנדון כמתחייב. חמור מכך, המידע לא חלחל למפקדי השדה ולצוותי הטנקים. כותב שורות אלה, ששירת במילואים כקשר בחפ"ק אוגדה 143, היה עד לאבדות הכבדות שספג השריון בימיה הראשונים של מלחמת יום הכיפורים, כאשר טילי הסאגר הופעלו בהנחיה ידנית באמצעות חוליות חיל רגלים לטווח של עד 3 ק"מ והשמידו טנקים רבים.

מעדויות של צוותי הטנקים בסדיר ובמילואים עלה שהם פשוט לא הכירו את האיום והתקשו להתמודד עימו. רק תוך כדי הלחימה החלה היערכות הגנתית לצמצום פגיעות הטילים שכללה, בין היתר, ליווי חי"ר, פיזור עשן, תמרונים ומתקפות אוויריות על חוליות הטילים.

כמה עשורים מאוחר יותר לקתה מערכת הביטחון באותו עיוורון אל מול איום רחפני הנפץ. כבר בשנת 2015 זיהו במערכת הביטחון את האיום כאשר רחפנים אלה הופעלו על ידי דאעש. הנושא אף עלה לסדר היום בשנים 2018-2017 כאשר ראש הממשלה וועדת חוץ וביטחון הגדירו אותו כאחד האיומים המתפתחים המסוכנים ביותר לישראל. ראש הממשלה הנחה את מערכת הביטחון לפתח אמצעי לחימה ייעודיים. נוסף על כך, מבקר המדינה הצביע בדוחותיו בשנים 2017 ו-2021 על פערים מבצעיים ותקציביים בהיערכות הלאומית להגנה מפני איום הרחפנים.

בדומה למופע טילי הסאגר ועל אף המידע שנצבר ממלחמת רוסיה-אוקראינה, המערכת סבלה מחוסר יכולת להבין את האיום החדש ולדמיין את מימושו. הקבינט ומערכת הביטחון נרדמו בשמירה, ואין כל סימוכין לכך שלאורך השנים הושקע מאמץ ארגוני משמעותי ללימוד לקחי מלחמת רוסיה-אוקראינה לצורך מציאת פתרונות גילוי ויירוט.

בשבעה באוקטובר הפעיל חמאס בגבול רצועת עזה עשרות רחפני נפץ שהטילו באין מפריע מטענים על מגדלי תצפית ועל מצלמות ומערכות "רואה-יורה", בהמשך המלחמה השתמש חמאס ברחפנים גם לפגיעה ברק"ם. גם במלחמה נגד חיזבאללה גרמו רחפני הנפץ לאבדות כבדות לצבא ולאזרחים. רק לאחר מתקפות הרחפנים אולתרו פתרונות הגנתיים: שיבוש אלקטרוני והתקנת גגונים על הרק"םמול חמאס, ורשתות דיג וירי רובים מול חיזבאללה. עם הפעלתם של רחפנים בעלי יכולת לפעול בחשיכה ורחפנים מונחי סיב אופטי החסינים מפני שיבוש אלקטרוני, האיום הפך למוחשי ומסוכן פי כמה.

במבט צופה פני עתיד, המרחק הקצר בין יישובים ישראליים הסמוכים לקו התפר ולאלה שמעבר לו אינו מאפשר מרחב לטעויות, ומחייב היערכות מיידית להתמודדות מול רחפני נפץ העלולים לפעול מיו"ש. רחפנים אלה עלולים לפגוע גם בתשתיות אסטרטגיות לאומיות, ובראשן נתב"ג ותחנות הכוח.

מדינת ישראל נדרשת כבר עכשיו לבנות יכולות טכנולוגיות מתקדמות לגילוי ויירוט כדי להתגבר על פוטנציאל הנזק של רחפני הנפץ – בודדים ונחילים.

יש לתת את הדעת על כך שדור הרחפנים החדש כבר מתדפק על דלתנו: רחפנים בעלי יכולת לפעולה גם בלילה באמצעות מצלמות תרמיות, ורחפנים המונחים על ידי AI או כאלה הנשלטים באמצעות רשת סלולרית, שטווח פעולתם מסוגל להגיע למאות ואף לאלפי קילומטרים.

הלקח ההיסטורי ברור: כשיש מודיעין על איום – אווירי, יבשתי, ימי – חובה להיערך אליו מראש, לפתח תורת לחימה ייעודית, ולוודא שהבנת האיום ומשמעותו המלאה יחלחלו מהפיקוד הבכיר ועד למפקדים ולדרגי השטח.