מאז שבעה באוקטובר ישראל עוסקת ללא הרף בשאלות של מודיעין, תפיסות הפעלה, בניין כוח וטכנולוגיה. ועדות חקירה עתידיות יעסקו בכשלים המבצעיים, חוקרים ינתחו את קריסת ההתרעה המודיעינית, והצבא כבר מפיק לקחים בתחומים רבים. אולם מאחורי כל אלה מסתתרת שאלה עמוקה יותר, שאינה זוכה לתשומת הלב הראויה: האם צה"ל מצליח לשמור על אופיו כצבא ממלכתי בעידן של מלחמה ממושכת, קיטוב פוליטי גובר ומאבק מתמשך על דמותה של המדינה?
במשך שנים רבות נהוג היה לחשוב שמנהיגות צבאית בכירה נבחנת בראש ובראשונה במקצועיותה: ביכולתה לתכנן מערכות, להפעיל כוח ולנצח במלחמות. מקצועיות כזו היא כמובן תנאי הכרחי, אך היא כבר אינה מספיקה. במציאות הישראלית של השנים האחרונות, רמטכ"ל ואלופים נדרשים לא רק לפקד על הצבא אלא גם להגן על עצם היסודות הערכיים והממלכתיים שעליהם הוא נשען. במובן זה, האתגר המרכזי של המנהיגות הצבאית כיום איננו מבצעי בלבד; הוא מוסרי, ציבורי ופוליטי.
את ההד החריף לכך אפשר היה לשמוע היטב בדבריו של הרמטכ"ל אייל זמיר, כאשר הזהיר מפני מצב שבו "צה"ל קורס לתוך עצמו". הרמטכ"ל זמיר לא התייחס רק לעומסי מילואים, לשחיקה המצטברת או למחסור בכוח אדם; הוא הצביע על סכנה עמוקה יותר: אובדן הלכידות, האמון ותחושת המשמעות הנחוצים לצבא הנמצא במלחמה ממושכת. צבא אינו קורס רק בשל מחסור בחיילים, בטנקים או בתחמושת. הוא עלול לקרוס גם כאשר נשחקת תחושת השליחות המשותפת וכאשר הציבור חדל לראות בו מוסד הפועל למען כלל אזרחי המדינה.
אזהרה זו מקבלת משנה תוקף לנוכח התרעותיו של זמיר גם מפני עליית הטרור היהודי בגדה המערבית, מפני הידרדרות בנורמות ההתנהגות של חיילים ומפני תופעות של ביזה, נקמנות ושימוש בלתי ראוי ברשתות החברתיות. אלא שהבעיה איננה מחסור באזהרות. הבעיה היא הפער הגדל בין ההצהרות לבין המציאות בשטח. שוב ושוב מצטברים דיווחים של ארגוני זכויות אדם, קבוצות מתנדבים, עיתונאים וחיילי מילואים על אירועים שבהם הצבא אינו אוכף את החוק, אינו מגן על כלל האוכלוסייה הנתונה לאחריותו, ולעיתים אף מעלים עין ממעשי אלימות של מתנחלים קיצונים. השאלה כבר איננה אם מדובר באירועים חריגים, אלא האם החריגים הפכו לדפוס פעולה המקבל לגיטימציה בשתיקה.
כאן מתגלה האתגר החמור ביותר העומד כיום בפני הפיקוד הבכיר של צה"ל. במדינות רבות הצבא פועל במרחק בטוח יחסית מן הזירה הפוליטית, אולם בישראל הגבול הזה תמיד היה דק יותר, ובשנים האחרונות הוא אף הולך ומיטשטש. הדרג המדיני הנוכחי מקדם בגלוי תפיסות של סיפוח בפועל והרחבת ההתיישבות, בעוד שחלק משמעותי מן הפיקוד הבכיר מגיע מן הציונות הדתית ומתגורר בהתנחלויות. אין בכך פסול כשלעצמו; הבעיה מתחילה כאשר הזדהות אידיאולוגית עלולה להשפיע על שיקול הדעת המקצועי ועל אכיפת החוק.
התוצאה בולטת במיוחד ביהודה ושומרון. במקום לשמש ריבון ממלכתי האחראי לביטחונם ולזכויותיהם של כל תושבי האזור, צה"ל נתפס יותר ויותר כמי שמגן בראש ובראשונה על ההתנחלויות, המאחזים ונערי הגבעות, בעוד שהתושבים הפלסטינים – בעיקר בכפרים מבודדים ובקהילות רועים בדוויות – נותרים לעיתים קרובות ללא הגנה אפקטיבית מפני אלימות, התנכלויות ופגיעה ברכוש. במקרים רבים אין מדובר במעורבות ישירה של חיילים אלא בהיעדר התערבות, באכיפה חלקית או בהעלמת עין. אלא שגם הימנעות מהפעלת סמכות היא הפעלת סמכות. כאשר צבא אוכף את החוק בנחישות כלפי אוכלוסייה אחת וברפיון כלפי אחרת, הוא חדל להיות גוף ממלכתי ניטרלי והופך, במעשה או במחדל, לשחקן במאבק פוליטי על עתיד השטח.
דווקא משום כך, סוגיית האמון הפכה למשאב האסטרטגי החשוב ביותר של צה"ל. אמון החיילים במפקדיהם, אמון הציבור בצבא, אמון בעלות הברית של ישראל ואפילו אמון הדרג המדיני במערכת הצבאית – כולם נשענים על הנחת היסוד שהצבא פועל מתוך מחויבות מוחלטת לחוק, לממלכתיות ולערכים משותפים. כאשר מתעורר חשד שהצבא משרת סדר יום פוליטי או מגזרי, האמון הזה נשחק במהירות. ואמון, בניגוד לטנקים או למטוסים, קשה מאוד לשקם.
לכך מצטרף ממד נוסף של השלכות המלחמה המודרנית. מפקדי צה"ל הבכירים אינם פועלים עוד רק בשדה הקרב. החלטותיהם משפיעות על מעמדה הבינלאומי של ישראל, על יחסיה עם בעלות בריתה, על הלגיטימציה להפעלת כוח ועל החוסן החברתי והכלכלי של המדינה. בעולם שבו כל אירוע מתועד בזמן אמת ומופץ בתוך דקות ברחבי העולם, התנהגות בלתי מוסרית של חיילים או אוזלת יד מול אלימות קיצונית אינן רק בעיה ערכית; הן הופכות מייד גם לבעיה אסטרטגית.
יהיו שיטענו כי האחריות לכך מוטלת על הדרג המדיני ולא על הצבא, ובמובן הפורמלי הם צודקים. אלא שבמציאות שנוצרה בישראל אין עוד אפשרות להפריד באופן מלא בין השניים. כאשר הדרג המדיני מקדם מדיניות הנתפסת כפוליטית או מגזרית, דווקא מן הצבא נדרש לשמש משענת של ממלכתיות. לא באמצעות התערבות בפוליטיקה, אלא באמצעות אכיפה שוויונית של החוק, שמירה בלתי מתפשרת על ערכי צה"ל ועמידה נחושה מול כל ניסיון לרתום את הצבא למטרות שאינן ביטחוניות.
זוהי, בסופו של דבר, השאלה החשובה ביותר הניצבת כיום בפני הרמטכ"ל והאלופים. לא כיצד להפעיל עוד אוגדה, לא כיצד לשפר עוד מערכת נשק, ואפילו לא כיצד לנצח במערכה הבאה. השאלה היא האם יצליחו לשמר את צה"ל כצבא של המדינה כולה. ההיסטוריה מלמדת שצבא מאבד את כוחו המבצעי הרבה לפני שהוא מאבד את נשקו; הוא מאבד אותו ברגע שהוא מאבד את ממלכתיותו.
21 תגובות
נושא בעל חשיבות מדרגה ראשונה, שמשום מה לא זוכה לתשומת לב הולמת!
מאמר נכון וחשוב מאד.
אחת הבעיות היא שהרמטכ"ל מתבטא כמשקיף – מגנה את פעולות הטרור במקום לעשות מעשה. כל פעולותיו והעדר אחרות, למעשה תומכות בפועל במעשי הטרור ועירבוב הצבא והמתנחלים בהן. בסמכותו לפעול ביד תקיפה ולהפסיק את זה, אבל הוא מסתפק בגינויים רפים
המצב ביהודה בשומרון, מבטא כישלון חמור של הצבא בביצוע משימתו. שמירה על בטחונם של כלל תושבי האזור. הטרור היהודי, מופיע לעיתים במדי צהל. לעיתים הטרוריסטים היהודים מפעילים את מפקדי צהל לפעולה אכזרית מול חפים מפשע. הצרוף של חיילי הגמר לובשי מדים משתפים פעולה ולעיתים תומכים את אותם טרוריסטים מייצר סרטן ערכי קשה ביותר בלב החברה הישראלית. הסרטן הזה נתמך על ידי גורמים בכירים בממשלה. כמו שכתב ראובן גל, צבא כושל ערכית , נופל גם ביכולותיו המבצעיות. היום אנחנו בדרך לשם. נידרש שינוי מערכתי הן מצד מפקדי הצבא למול ממשלה הרסנית, והן מצד ממשלה שבקרוב חייבת להיות מוחלפת במנהיגים שערכי החברה הישראלית חשובים להם. שיודעים שערכים ראויים הם מרכיב מרכזי בעוצמתה של מדינת ישראל.
איך יכולה להיות ממלכתיות כאשר הרמטכ"ל בטקס צבאי סימני זועק ליותר חיילים, ראש הממשלה עסוק בסגירת הסכם לאפשר לכל החרדים להשתמט
לצפון- הנה, להפתעתך- הבלתי אפשרי קורה, ממש בגלוי, סוחרים בחיילים כמוצרי מדף, שניתן להמיר אותם במקרה הזה בהצבעות בכנסת ובקרוב בבחירות לטובת תמורה אישית, ובעלות נוחה למדי הנבזזת מקופת המדינה. עכשיו- כאשר התובנה הזו נקלטת, מה עושים? מבכים על מר גורלינו נוכח "מוצרי המדף" ההולכים ומתכלים בשל שחיקה, עייפות, נפגעים, וחללים ו"משלוחים" חדשים- אין די מהם באופק? ואולי אפשר לעשות מעשה נועז כמעט, משהו שיש כאלה שלא נותנים לכך סיכוי, כלומר- לשנות את השיטה, להחליף את הסוחרים בחיילים שלנו- באחרים טובים יותר, ישרי דרך, שלא יעזו לבזבז את המשאב האנושי היקר שאין לו תחליף , היודעים כיצד ומוכנים לפעול למלא את השורות, שאף פעם לא די בהם.
על כולנו מוטלת החובה לחולל את השינוי ויפה שעה אחת קודם. כי כבר אין לנו שעה חופשית יותר לביזבוזים.. (גל- נסחפתי קצת..)
הרמטכ"ל הנו השריד האחרון בצבא שהוא ממלכתי, וגם הוא לא לגמרי
ההתנהגות ביהודה ושומרון היא הנגיף הכי מסוכן לקיום המדינה
לאט לאט יש לי הרגשה כי גם לתוך מערכת הביטחון הקרע מתחיל להיכנס
להחלטות והחקיקה של אי גיוס חרדים שמתבצעת בטירוף בימים אלה, יתכן שלא תהיה כבר אפשרות תיקון של הממלכתיות
מאמר מצויין ומאיר עיניים
כמה הערות
*מדובר בשטחי הגדה .אם אומרים
" יהודה ושומרון" זה כבר או קיי לסיפוח.
*צהל פעל מאז תחילת המלחמה במקצועיות עודפת.(אולי פול גז בניוטרל?(
אך לא הצליח להגיע להכרעה. איראן,חיזבאללה,חמאס נבנים מחדש.
*הממלכתיות של צה"ל נשחקה והסכנה הממשית היא שצהל יהפוך לצבא השם.
*ללא מהלכים מדיניים פורצי דרך ,שיחזירו את ישראל למימדים הראויים שלה,מלחמת נצח תהיה המדיניות הבלעדית של ישראל.
כמה שאתה צודק
כמה אין סיכוי שזה יתממש
הממלכתיות של צה"ל אכן נקרעה בזמן שמפגיני קפלן צעקו "באוטובר לא יהיה לכם צבא" ולצערנו צדקו. הקרע שהכניסו ארגוני השמאל הקיצוני לצבא בקריאתם לסרבנות ואי התנדבות ביחד עם פוליטקאים וראשי ארגוני בטחון לשעבר הוא אכן אחד הגורמים המרכזים לקושי של הצבא לפעול. חייבים להחזיר את הממלכתיות לצבא!
סליחה האזרח ק.
"אירגוני השמאל" זה דחליל הפחדה ותיוג עתיק יומין. מי שפעל כנגד ההפיכה השלטונית,במיוחד אחרי 7.10, הייתה החברה האזרחית שהצילה בהתנדבותה הגורפת את המדינה וגם שמה קווים אדומים לפגיעה בדימוקרטיה. צהל הופך פוליטי ולא ממלכתי בשל המטרות ,שכולן מתפקדות בשירות הישרדות ממשלה לאומנית בואכה דתית- פאשיסטית.
"צבא השם" היא תכנית עבודה שנקוה שתוזם בבחירות הקרובות ונחזור לממלכתיות בכל התחומים.
חבל שאתה לא עונה לעניין.
מי שאיים בסרבנות פגע בממלכתיות של צה"ל. נקודה. אם אתה לא מסוגל להסכים על הדבר הבסיסי הזה, אין לי שום רצון לדון איתך.
לא קשור לצבא השם או לרפורמה או הפיכה או כל דבר אחר. לא קשור לחברה האזרחית שהתנדבה אחר 7 באוקטובר מרוב המגזרים. לקרוא לסרבנות מסיבה פוליטית זו פגיעה בממלכתיות של צה"ל.
ובלי קשר, הייתי מוציא את המינוח המתנשא צבא השם כפי שאתה מכנה את חיילי צה"ל תוך כדי שאתה בעצם מנסה לפלג להכפיש.
וראו איך הממלכתיות של חרדי בני ברק פוגעת בממלכתיות צה"ל
האזרח ק.אתה מעוות לגמרי את נושא הסרבנות המדומה .חבל.
5 שלבים במעבר מצה"ל ל"צבא השם"(צה"ש)
*דחף עצום למהלך נקם וחורבן(אל נקמות ה')
*סחף במינוי קצינים מן הציונות הדתית (כמגמה מאז טראומת ההתנתקות)
*ציות עיוור ופחד משתק של הפיקוד העליון מן "השלטון היודע הכל" כי הם בחירי ההשגחה העליונה
*בגדה יש שימוש הולך וגובר בהפיכת הצבא כמקדם התנחלות משיחית ויצירת "לבנסראום".
*יחידת" נצח יהודה" כדגם ליחידות הולכות ומתרבות.
צה"ל הולך ונכשל בממלכתיות. כמה כואב
המינויים הבכירים במערכת הביטחון של כאלה המזהים עצמם בקול רם עם עמדות פוליטיות של השלטון יוצרות את הבעייה
בלי קשר לפוליטיקה
עם שר ביטחון כזה, פיקוד הצבא לא נחשב
והשר עוד מקבל תמיכה מהשלעון
אבל מריבים בממשלה גורמים לכך שהוא מתנהג לא בממלכתיות. כי הרי הממשלה שולטת על הצבא