אין צורך להוציא את האורניום האיראני

הדיון הציבורי סביב תוכנית הגרעין האיראנית מתנהל לעיתים כאילו מדובר בסרט פעולה. בתסריט הדמיוני הזה כוח קומנדו חודר למתקן גרעיני תת-קרקעי, משתלט עליו בתוך דקות ומוציא משם את האורניום המועשר. זהו תרחיש דרמטי ומושך, אך הוא רחוק מאוד מהמציאות.

בפועל השאלה האסטרטגית החשובה איננה כיצד להוציא את האורניום האיראני מן האדמה, אלא כיצד להבטיח שלא ניתן יהיה להוציא אותו כלל.

התקיפות האחרונות על מתקני הגרעין באיראן שינו באופן משמעותי את המציאות בשטח. מתקנים שנבנו כדי להגן על תוכנית הגרעין הפכו, בחלקם, לאזורים קבורים תחת שכבות של בטון, פלדה וסלע. האורניום המועשר מצוי לעיתים עמוק מתחת לפני הקרקע, בתוך מתקנים שתוכננו לעמוד גם בפני פצצות חודרות בונקרים.

במצב כזה עולה לעיתים ההצעה להוציא את החומר ולהעבירו לפיקוח בין-לאומי. אך מבחינה טכנית מדובר במשימה מורכבת ביותר. האורניום האיראני אינו מאוחסן במכלים קטנים שניתן להעמיס בקלות על מסוק. ברוב המקרים מדובר בגז UF6 (אורניום הקסה-פלואוריד) המאוחסן בצילינדרים תעשייתיים גדולים וכבדים. כל מיכל כזה, יחד עם מעטפת המיגון הנדרשת, עשוי להגיע למשקל של מספר טונות.

כדי להגיע למכלים הללו בתוך מתקן שנפגע ונקבר תחת הריסות יש צורך בציוד הנדסי כבד: מחפרים, מנופים ומערכות קידוח. מדובר בפרויקט הנדסי מורכב שיכול להימשך זמן רב, ולא בפעולת קומנדו מהירה. יתר על כן, מבצע כזה כמעט בלתי אפשרי להסתיר. בעולם שבו לוויינים מסוגלים לזהות שינויים קטנים בגובה הקרקע או פליטות חום של ציוד מכני, כל ניסיון חפירה או פינוי הריסות בהיקף גדול ייחשף במהירות.

דווקא משום כך, ייתכן שהמצב שנוצר לאחר התקיפות עדיף מבחינה אסטרטגית: האורניום קבור עמוק באדמה. במקום לנסות להוציא אותו, האסטרטגיה הנכונה עשויה להיות לוודא שהוא נשאר שם. גישה כזו יכולה להתבסס על שלושה מרכיבים מרכזיים. הראשון הוא איטום הנדסי של האתרים באמצעות יציקות בטון נוספות וחומרים סופגי קרינה, שיקשו מאוד על כל ניסיון להגיע לחומר בעתיד. השני הוא מערכת ניטור מתקדמת הכוללת חיישנים סיסמיים ותרמיים שיזהו כל פעילות חריגה באזור. השלישי הוא הרתעה צבאית ברורה: כל ניסיון לפתוח מחדש את המתקנים ייתקל בתגובה מיידית. הטכנולוגיה המודרנית הופכת את המודל הזה לאפקטיבי יותר מאי פעם. לווייני מכ"ם, מערכות גילוי תרמיות ואמצעי מודיעין נוספים מאפשרים לזהות גם פעילות הנדסית מוגבלת יחסית.

במציאות כזו האורניום הקבור אינו בהכרח איום מיידי. הוא הופך לנכס אסטרטגי נעול. נכס שקיומו ידוע אך הגישה אליו מורכבת ביותר.

המסקנה ברורה: הצלחת המבצע נגד תוכנית הגרעין האיראנית לא תימדד במבצע הירואי להוצאת האורניום. היא תימדד ביכולת ליצור מצב שבו החומר נשאר עמוק מתחת לאדמה תחת שכבות של בטון, בפיקוח מודיעיני מתמיד ותחת איום ברור על כל מי שינסה להגיע אליו.

לפעמים הדרך הבטוחה ביותר לנטרל איום אינה להוציא אותו מן האדמה, אלא לוודא שהוא נשאר קבור.