כישלון רחוק מהבית

הפיגוע הקטלני שהתרחש בחוף הים באוסטרליה, שבו נרצחו יהודים במהלך אירוע קהילתי פתוח, טלטל לא רק את הקהילה היהודית המקומית אלא גם את ישראל. שוב התחדדה השאלה הישנה-חדשה: מהי אחריותה של מדינת ישראל, באמצעות המוסד, לביטחונם של יהודים הרחק מגבולותיה, והיכן עובר הקו בין מחויבות היסטורית למציאות מודיעינית מוגבלת?

במרכז הדיון ניצב אגף "צפרירים" במוסד, אגף שמטבעו פועל הרחק מאור הזרקורים. על פי פרסומים גלויים, מדובר בגוף העוסק בקשרי חוץ רכים: ממשקים עם קהילות יהודיות, עבודה מול ארגונים אזרחיים, איסוף והצלבת מידע גלוי (OSINT) ותיאום זהיר עם שירותי ביטחון מקומיים בנושאים הנוגעים לאיומים על יהודים. לא מדובר באגף מבצעי קלאסי, אלא בזרוע שמבקשת לזהות מגמות, להתריע מוקדם ולהניע מערכות אחרות לפעולה.

דווקא משום כך הפיגוע באוסטרליה מעלה שאלות קשות. לא משום שבהכרח ניתן היה לסכל אותו, אלא מפני שהוא התרחש בזירה שמוגדרת זה שנים כרגישה: מדינה מערבית עם קהילה יהודית קטנה אך גלויה, רמות אנטישמיות עולות מאז 7 באוקטובר ושיח מקוון קיצוני שלעיתים תכופות יותר ויותר הופך לאלים. כל אלה אינם סודות מודיעיניים, אלא תהליכים גלויים.

כאן מתגלה הכשל הראשון: פער בין זיהוי מגמה לבין תרגומה להתרעה אפקטיבית. מודיעין מודרני, במיוחד כזה הנשען על מידע גלוי, מתקשה להבחין בין רעש קבוע לבין איום קונקרטי. רשתות חברתיות מלאות בהסתה; לא כל פוסט הוא תכנית פעולה. אך כאשר ההסתה מתלכדת סביב אירועים קהילתיים מתוקשרים, במרחבים פתוחים וללא אבטחה כבדה, נדרש חידוד. האחריות של אגף כמו צפרירים אינה לעצור מחבל, אלא להדליק נורה אדומה בזמן, ובגובה הנכון.

הכשל השני הוא מבני: המוסד הוא שירות מודיעין-חוץ של מדינה ריבונית. אין לו סמכות פעולה עצמאית באוסטרליה, והוא תלוי לחלוטין בשיתוף פעולה עם הרשויות המקומיות. גם ההתרעה הטובה ביותר עלולה להתמסמס אם אינה משתלבת בתפיסת האיום של המדינה המארחת. כאן מתחדד מתח מוכר: ישראל רואה באנטישמיות איום אסטרטגי; מדינות מערביות רבות תופסות אותה כחלק מבעיה רחבה של קיצוניות פנימית. הפער הזה אינו תמיד מגושר בזמן.

אך נוח מדי לגלגל את האחריות החוצה. השאלה האמיתית אינה האם המוסד "אשם", אלא האם תפיסת ההגנה על יהדות התפוצות עודכנה לעידן הנוכחי. אגף צפרירים הוקם, כך נראה, בעולם שבו הקהילה היהודית נתפסה כשותפה, ככוח מארגן, כגורם מתווך. כיום הקהילות עצמן הן יעד. האירועים פתוחים, פומביים, מצולמים ומוזמנים ברשתות. האיום מגיע לעיתים משחקנים בודדים, מקומיים, ללא קשר ארגוני ברור. זהו אויב חמקמק, שמאתגר כל מודיעין, אך במיוחד כזה הפועל מרחוק.

במובן זה הפיגוע באוסטרליה אינו רק טרגדיה מקומית אלא סימפטום. הוא מצביע על גבולות הכוח של מודיעין-חוץ ועל הצורך בהגדרה מחודשת של ציפיות. ישראל אינה יכולה – ואולי אינה צריכה – להבטיח ביטחון מוחלט לכל יהודי בעולם. אך היא כן יכולה לשאול האם הכלים שברשותה מותאמים לאיום המשתנה והאם הופנמו הלקחים מהשנים האחרונות.

יש גם שאלה מוסרית, כמעט פילוסופית: עד כמה ראוי שמדינה אחת תישא באחריות לביטחונם של אזרחי מדינות אחרות, רק משום יהדותם? התשובה הישראלית ההיסטורית הייתה ברורה. אך המציאות כופה מורכבות. אחריות אינה זהה לשליטה; מחויבות אינה מבטלת מגבלות.

בסופו של דבר, הביקורת על אגף צפרירים אינה קריאה לחשבון נפש פומבי או לחיפוש אשמים. היא קריאה לדיון כן, מקצועי ושקט, על תפקידו של המוסד בעולם שבו יהדות התפוצות חשופה יותר, והמודיעין, עוצמתי ואיכותי ככל שיהיה, מוגבל מטבעו. הפיגוע בחוף האוסטרלי מזכיר שהאיום רחוק, אך הכישלון, אם לא נלמד ממנו, עלול לחזור בתצורה שונה.