אין מי שיאמר "עד כאן"

מה בין הדשדוש ברצועת עזה ובין מלחמת וייטנאם
תמונה של אבנר
ד"ר אבנר ברנע

באמצע שנות החמישים של המאה שעברה פורסם מסמך תפיסת הביטחון הלאומי של מדינת ישראל שגיבש דויד בן-גוריון. בשנת 2007 פרסמה ועדה פרלמנטרית, שבראשה עמד ח"כ דן מרידור, מסמך נוסף על תפיסת הביטחון של ישראל. ובשנת 2019 פרסם הרמטכ"ל לשעבר גדי אייזנקוט (בשיתוף עם ד"ר גבי סיבוני, בהוצאת INSS) מסמך ביטחוני חשוב: "קווים מנחים לתפיסת ביטחון לישראל". המסמך של אייזנקוט היה אמור לעורר דיון מחדש על הצורך בעדכון תפיסת הביטחון של ישראל לאור השינויים הגיאו-פוליטיים באזור, אך הדבר לא קרה. הממסד הביטחוני התעלם מהמסמך שחיבר רמטכ"ל שאך זה סיים את שירותו הפעיל, והמסמך לא שימש בסיס לדיון רציני. המקום היחיד שבו זכה לתשומת לב היה בקרב חוקרי הביטחון הלאומי באקדמיה.

במסמך נכתב כי: "יש להקנות לצה"ל יכולת הכרעה וניצחון בכל עימות צבאי מול כל סוג של אויב כדי שיוכל להסיר מהר ככל האפשר איומים ולחזק את ההרתעה שחיונית ליצירת מציאות ביטחונית טובה לאורך זמן" (עמ' 26).

בהקשר לקיצור ההכרחי של המלחמה כותב אייזנקוט: "קיצור משך הלחימה: הצורך להקטין ככל האפשר את הנזק לציבור ולתשתיות המדינה כתוצאה מהלחימה ולהפחית ככל האפשר את שיתוק המשק מחייב להשיג את מטרות המלחמה מהר ככל האפשר".

והנה, מלחמת "חרבות ברזל" נמשכת יותר משמונה חודשים וזאת בניגוד לתפיסתו של אייזנקוט. אייזנקוט הוא מהאחראים להימשכות המלחמה בהיותו חבר בקבינט המלחמה המצומצם יחדיו עם יו"ר מפלגתו בני גנץ. הכיצד?

מצבה של ישראל בעזה מאז שבעה באוקטובר מזכיר את מה שאירע לארצות הברית במלחמת וייטנאם. כזכור ארצות הברית נכנסה למלחמת וייטנאם בהנחה שתוכל לסיימה תוך זמן קצר על ידי סיוע לממשלת וייטנאם להשיג עליונות על כוחות המחתרת הקומוניסטית הווייטקונג, שקיבלו סיוע משמעותי מממשלת צפון וייטנאם.

כבר בשנת 1965 החל צבא ארצות הברית במתקפות אוויריות קשות נגד צפון וייטנאם ונגד בסיסי הווייטקונג בדרום וייטנאם. במקביל עלה במהירות מספר חיילי ארצות הברית שנשלחו לדרום וייטנאם. אז גם החלו מבצעים קרקעיים אמריקאיים במטרה לכבוש את בסיסי הווייטקונג. כתוצאה מכך עבר הווייטקונג להתמקד בלוחמת גרילה וקיבל אספקה שוטפת מצפון וייטנאם. ארצות הברית לא הגיעה להישגים שלהם ציפתה ולכן הוגדל מספר החיילים האמריקאיים עד כחצי מיליון. מפקדי צבא ארצות הברית בווייטנאם דיווחו על הצלחות גדולות, אולם מתקפת הפתע טט (Tet Offensive) ב-30 בינואר 1968 הראתה שלא כך הוא המצב.

עד למתקפת טט התנהלה המלחמה בפרופיל נמוך, אולם מתקפת הפתע היוותה את נקודת המפנה. ב-30 בינואר 1968 תקפו כ-80,000 חיילי הכוחות הווייטקונג הקומוניסטים במקביל למעלה ממאה יישובים וערים ברחבי המדינה, במבצע צבאי רחב היקף והגדול ביותר במלחמת וייטנאם עד לאותה עת. פריצתה והיקפה היו הפתעה גמורה לכוחות ארצות הברית שהאמינו שהאויב חלש ועל סף כניעה. במתקפה נהרגו 7000 חיילים אמריקאים. ארצות הברית הגיבה במהירות והצליחה לעצור את הווייטקונג. בעקבות זאת הגיעה מעורבותה של ארצות הברית לשיאה עם הזרמה של כוחות גדולים לדרום וייטנאם.

הצבא האמריקאי לא הצליח למגר את הווייטקונג אף שהיו לו הצלחות מקומיות. הוא נאלץ לחזור ולכבוש אזורים שכבר כבש מאחר שהווייטקונג חזר והשיג בהם שליטה. ההפצצות הקשות של חיל האוויר האמריקאי על נתיבי האספקה מצפון וייטנאם לא השיגו את המטרות משום שהציוד הועבר במנהרות ובדרכים אחרות. האבדות בצבא ארצות הברית היו כבדות: מספר ההרוגים האמריקאיים הגיע ל-58,000. הניסיון של הצבא האמריקאי להעביר לצבא דרום וייטנאם יכולת לחימה עצמאית מול הווייטקונג וצפון וייטנאם נכשל. בשנת 1973 נחתמו הסכמי פריז שקבעו כי ארצות הברית תפנה את כל כוחותיה מווייטנאם. כוחות צפון וייטנאם ודרום וייטנאם המשיכו להילחם ביניהם עד שבאפריל 1975 כבשה צפון וייטנאם את בירת דרום וייטנאם, סייגון, ובכך הסתיימה המלחמה.

הנחת היסוד של האמריקאים הייתה שהרג נרחב בקרב האוכלוסייה יביא לכניעה. תוצאות המלחמה הוכיחו שהן הנחת היסוד והן הטקטיקה שהיא הולידה, היו טעות: האמריקאים אכן גרמו להרג נרחב של וייטנאמיים, אך הרג זה לא הביא לכניעה. אחד המאפיינים של הטקטיקה היה נסיגה מיידית משטח שנכבש. מאפיין זה גרם לעיתים לכיבוש חוזר ונשנה של אותו שטח. וכך קרה שלאמיתו של דבר למרות הצלחות טקטיות ארצות הברית הפסידה את המלחמה.

ברחבי ארצות הברית קמה תנועת התנגדות נרחבת למלחמה בדרישה לסגת מווייטנאם. תנועת ההתנגדות צברה כוח ציבורי ופוליטי ככל שהמלחמה דשדשה ולא התקדמה לשום מקום. הלחץ הציבורי על ממשל הנשיא ניקסון היה מסיבי והשפיע על ההגעה להסכם שלום עם ממשלת צפון וייטנאם.

בעקבות תוצאות מלחמת וייטנאם ולנוכח תפקוד הצבא הגיע הצבא האמריקאי למסקנה כי עליו לעשות שינוי יסודי במבנה הצבא והדרך שבה הוא פועל. ההחלטה לא הייתה קלה, והיא נתקלה בהתנגדות פנימית בצבא. את תהליך השינוי היסודי שארך כעשר שנים הוביל גנרל בכיר בצבא האמריקאי; בסופו של התהליך צבא ארצות הברית היה לצבא אחר, הרבה יותר מקצועי ומודרני.

למלחמה זו גם נקודת מבט ישראלית מעניינת. הרמטכ"ל לשעבר משה דיין ביקר בווייטנאם בשנת 1966 בהיותו אזרח, והתלווה לכוחות ארצות הברית שפעלו שם. הוא התפעל מכך שלמחתרת הצפון וייטנאמית "לא היה שריון, לא ארטילריה ובעיקר לא אווירייה ולעומתם לאמריקנים יש כל אלה – קשה לי להבין מדוע האמריקנים לא הגיעו הכרעה?" (14 ביולי 1966, יומן וייטנאם)".

דיין סירב לקבל את טענת הגנרל וסטמורלנד, מפקד כוחות ארצות הברית בווייטנאם, שמטרת הצבא היא לסייע לעם הווייטנאמי. "בשלב זה של הלחימה מטרת ארה"ב היא מלחמת חורמה בווייטקונג", כתב. בסוף הביקור הגיע דיין למסקנה נחרצת כי: "המלחמה – שוודאי תימשך עוד זמן רב – אבודה. הוא העריך שבכוחו של הצבא האמריקני להשמיד את הווייטקונג, אך שלעולם לא יוכל לעקור מליבם של מרבית תושבי הארץ את התמיכה והאהדה במאבק העצמאות של הצפון".

מלחמת "חרבות ברזל" מתנהלת בדשדוש כפי שקרה בווייטנאם וזאת בניגוד לעמדתו האסטרטגית של אייזנקוט שדרש הכרעה מהירה, אך הוא לא קם ואמר "עד כאן". וכך קורה כי במבחן ביטחוני כה חשוב, איש בכיר במערכת הביטחונית הישראלית פועל בניגוד למה שהטיף רק לאחרונה, ובכך הוא מראה כי תפיסת הביטחון של ישראל נתונה לגחמה של פוליטיקאים ולא להחלטות על בסיס ניתוח רציונלי.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

15 תגובות

  1. אכן, ניתוח נכון וחשוב של המצב, ואבקש להוסיף כמה הערות.
    -מדינות הביטחון של ישראל כללה את סוגיית ההכרעה עוד קודם לכן (הרתעה, התרעה, הכרעה, העתקת הקרב לשטח האויב, בני ברית, התגוננות). איזנקוט מצא לנכון להדגיש שני אלמנטים שהוזנחו מעט – ההכרעה- בשל אימוץ מדיניות "הכלה"השגויה, ובזמן קצר- כי ישראל אינה ערוכה למלחמות ארוכות מסיבות שונות (מחיר הדמים). אף שיש רבים שיאתגרו טענה זו לראיה העמידה המוצלחת של הישוב היהודי בארץ ישראל במהלך מאה השנים של מלחמות וטרור.
    – המחשבה שעליונות אווירית היא זו שתביא להכרעה נמצאה שגויה בוויאטנם ובעזה, כי בשני המיקרים ידע האויב לנצל היטב את יתרונו בשטח (ג'ונגל/שטח בנוי צפוף ומנהרות) כדי להתגבר על נחיתות אווירית. במקרה שלנו הזנחת כוחות היבשה- היא קיצונית.
    -הבדל משמעותי הוא שהקרב כאן הוא לאורך גבול משותף בטווחי אפס, ולא במרחק יבשת ואוקינוס מפריד. אדמת ארהב מעולם לא הותקפה קודם לכן, והציבור האמריקאי לא מצא כול הצדקה לשלוח חיילים אל מעבר לים להיהרג על אדמה זרה.

  2. אי אפשר להשוות בין מה שקורה בישראל עם מה שקרה לאמריקאים בווייטנאם. אם מישהו באקדמיה ניסה לעשות כך הרי שהוא טעה והטעה. ולו רק שלאמריקאים הייתה אופציה להסתלק מווייטנאם. לנו אין אופציה כזו. חוץ מזה מלחמת חרבות ברזל מתנהלת באופן שבהחלט מתאים לזירה. מנהלים את המלחמה לאט. מתוך שאיפה לא לפגוע בחטופים, לשמור עד כמה שניתן על חיי חיילים ולנהל "מאזן" מיטבי של תחמושת וחומרי נפץ.

    1. זה עניין של גישה. חשבנו במשך 18 שאי אפשר לצאת מדרום לבנון. ויצאנו. אנחנו נצא בקרוב מעזה כי אין בריריה אחרת ונכנס כאשר יהיה צורך מבצעי.

      1. אבנר- ללא ספק בעקבות המלחמות בלבנון ועזה- ישראל הייתה חייבת לעשות "חישוב מסלול מחדש" במדיניות הביטחון, ומשלא עשתה את הנדרש- כשלה באופן מחפיר כפי שמעיד טבח אוקטובר והנקודה בה נמצאים לאחר 8 חודשי מלחמה בשתי חזיתות. בשני המיקרים נכשלה ישראל בשל אימוץ מדיניות ההכלה (תוספת לא רישמית לתורת הביטחון), שתוצאתה נסיגה חפוזה ומבוהלת ביולי 2000 בה למד החיזבללה שהיהוד יודע גם לברוח וכי החלטה 1701 אינה אוחזת מים, וערפאת פתח באינטיפדה השניה, כי אבדה ההרתעה, ונגררנו לסדרה של מבצעי תגובה ללא כול ניסיון להכרעה מול החמאס המכתיב את תנאי כול המערכות כרצונו.
        בשני המיקרים, ניתן היה לחסוך את הכישלנות גם ללא נוכחות פיזית בלבנון וברצועה, אילו דבקה ישראל ללא מורא בעקרונות מדיניות הביטחון הקלסית שלה, ולא היתה הולכת שבי אחר אשליית "הסכמים חתומים על מדשאות הבית הלבן ופרסי נובל עקרים".
        אגב- עקרון נוסף של מדיניות הביטחון שישראל דווקא מתמידה בה אך לא במידה מספקת, היא יצור כלי מלחמה עצמי ופחות תלות בסיוע חיצוני. שאיפה שאולי היא גדולה מדי למידותיה ויכולותיה של המדינה שחלק ניכר מאוכלוסייתה אינו משתתף והופך לנטל מכביד.

      2. ונניח שימצא אצלנו מישהו שיגיד עד כאן – זה ישנה משהו? אצל האויבים שלנו עד כאן משמעו חיסול ישראל.
        לכן מבחינתנו עד כאן משמעותו היא הכאת האויבים עד שהם יגידו עד כאן. חסרים לנו (ובעולם בכלל) חמרי נפץ.
        לכן זה ייקח עוד הרבה זמן. לא נאחל לאף אחד מידידינו להיות כיום עזתי, לבנוני, או פרוקסי איראני.
        לבסוף תשקוט הארץ 50 שנים למעט מבצעי ביניים לרענון השכל של האויבים.

  3. אם רוצים שלאמירה יהיה תוקף מעדי צריכים לשים אותה בפיה של שרה

  4. יש לשים לב כי בסופו של דבר נגיע להפסקת אש וגם הסכם שיכול לשנות את פני המזרח התיכון לחלוטין. זה מה שארה"ב מציעה אך אנחנו לא מעוניינים לשמוע כי מעייננו במלחמה כושלת חסרת סיכוי לנצחון. בואו נפנים זאת. ודוגמת וייטנאם כבר הוכיחה.

    1. אף הסכם לא יכול לשנות את פני המזרח התיכון לחלוטין. אולי רק קצת. הפסקת אש תגיע רק כאשר הצד השני יותש או ייבהל ממצבו. כך היה כאן תמיד. הסכמים מגיעים אחרי זה. כך קרה כשמצרים הותשה. כך קרה בירדן אחרי ספטמבר השחור. כך קרה בהסכמי אברהם כאשר מדינות ערביות נבהלו מאיראן. לבכירי מחלקת המדינה בארה"ב יש אינטרסים משלהם. לא תמיד צריך להקשיב להם. אתה מכיר היטב דוגמאות. המלחמה אינה מלחמה כושלת. נכון ישנן בעיות. אבל מלחמה כושלת? מה צריך להפנים? מה דוגמת וייטנאם רלבנטית כאן? אבנר היקר מדוע להיות דפיטיסט?

  5. שני עקרונות הכי חשובים
    מלחמות קצרות
    בנות ברית שיתמכו בנשק, תחמושת, מודיעין, כלכלה, הטלת וטו באום וכדומה
    ללא שני אלה אנחנו בבעיה קיומית

  6. ההבדל הוא שארצות הברית היא המעצמה החזרה בעולם ואין סכנה קיומית מעליה, ואנחנו קטנים, תלויים באחרים, וסכנה קיומית ממש מעלינו לטווח ארוך

  7. על כך נאמר- על אחת כמה וכמה! ראוי שנבין את מקומנו. ונחתור מהר לעסקה כולל נסיגה מעזה החזרת חטופים והסכם עם סעודיה.

  8. בינתיים אייזנקוט וחבריו עזבו את הממשלה. לא יכלו יותר לשקר לעצמם. אבל שום דבר לא מזיז את הממשלה לפעול בהגיון

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

ציור מבט מאחור

צ'אקרות

תרגול תודעה, גוף ונפש

תמונה של צחי

הגדול מכולם

על דינוזאורים, לווייתנים ופטריות ענק

תמונה של איתן

הותר לפרסום…

יש מי שמצטמרר ממילים אלה ויש מי שרותם אותן לצרכיו

מבנה ירוק

בנייה ירוקה

הטרנד שכבש את עולם הבנייה

דילוג לתוכן