בין שקיפות למסך אטום

מנגנוני הפיקוח והבקרה הציבוריים בנושאי הביטחון אינם ממומשים
מנעול קטן
צילום: stockfreeimages.com

לאחרונה נשמעה ביקורת שהתגלגלה לכדי דיון ציבורי נוקב, על אודות הוצאות בתי ראש הממשלה, עניין שראוי לעסוק בו, וודאי שהשקיפות נדרשת בו, ותמוה מדוע היה צריך "להילחם", על פי מה שפורסם, כדי לקבל את אותם נתונים. דא עקא שעניין זה, חשוב ככל שיהיה (והוא אכן בעל חשיבות ציבורית ערכית), מתגמד מול העדר דיון ציבורי פתוח בסוגיות הביטחון המהותיות תחת הכיסוי של סודיות הנתונים, המאפשר הימנעות משקיפות בסיסית ויצירת "חורים שחורים". הדיון הציבורי הביטחוני מתקיים בדרך כלל בנושאי שירות הפרט, כוח אדם וכיוצא באלה – נושאים המועלים על ידי החיילים, בני משפחותיהם ועיתונאים המקבלים מהם את המידע. במקרים אחרים הדיון מתחולל בעקבות כשלים שמתפרסמים ומינויי ועדות בדיקה או חקירה. היו מקרים חריגים ביותר, כפי שאירע בנושא האיראני, שבהם חלק מראשי מערכת הביטחון הביאו את עמדותיהם, בין ישירות ובין בעקיפין, לידיעת הציבור והונע דיון ציבורי.

אין חולק שאי-אפשר ואף אסור לחשוף ברבים נדבכים מהותיים מפעילות מערכת הביטחון, אבל גם אין ספק שמערכת זו שואבת את התקציב הגבוה ביותר, מעסיקה בסדיר, במילואים ובארגוני הביטחון האחרים את כמות כוח האדם הבוגר הגדולה ביותר, ועל פי חוק מחייבת את ההורים (אך לא את כולם!) לשלוח את ילדיהם לשירות חובה של שלוש שנים על כל הסיכונים הקיומיים שעשויים להיות בשרות זה. והעיקר: ייעודה של המערכת הוא לשמור על קיומה של המדינה מכל אויב, ודומני שזה מעניינו הקיומי של כל אזרח במדינת ישראל.

אם כן, עולה השאלה מהי המידתיות של בסיס הנתונים הראוי לצורך הדיון והעיסוק הציבורי הפתוח בנושאים החיוניים הללו, במגבלות הנדרשות לשמירת בטחון המידע. שאלות נוספות: האם מתקיים במקום אחר במעטה של חיסיון, אותו דיון שתכליתו פיקוח ובקרה על תהליכי קבלת ההחלטות ועל יישומן? האם מתקיימים אותם איזונים נדרשים של פיקוח ובקרה שבעבר כבר הצביעו עליהם ועדות חקירה ובדיקה ודוחות ביקורת?

בארגוני הביטחון יש תרבות מרשימה של עבודת מטה ויישומה ותרבות תחקיר פנימית רבת שנים. כמו כן עומדות לרשותם מערכות בקרה וביקורת פנימית מסודרות ומקצועיות. הסוגיה המרכזית והחשובה מצויה ב"שטחים האפורים" מנקודת מבט חוץ-ארגונית בלתי תלויה, כלומר ראייה כוללת ומערכתית הכוללת התייחסות לדעות אחרות לחוק ולנוהג. כתוצאה מתובנות מלקחי העבר, שעלו לעתים בדם רב, הוקמו מנגנונים ראויים לבחינת כלל המערכת ולפיקוח עליה, בראייה בין-ארגונית ומערכתית ובהרשאה לחשיפה שלמה של המידע הרלוונטי;עם המנגנונים הללו נמנים הממשלה, ועדת השרים לענייני ביטחון (הקבינט, אם מתכנס כפי שמתחייב), ה"שמינייה" (שאינה מעוגנת בחוק אך היא משמעותית ביותר), המטה לביטחון לאומי (המל"ל), משרדי ממשלה המופקדים על ראייה כוללת חוצת ארגונים, למשל משרד האוצר לעניין תקציב הביטחון (שבפועל מוגבל ביותר ביכולותיו), ועדות הכנסת ובראשן ועדת חוץ וביטחון והוועדה לענייני ביקורת המדינה באמצעות דוחות מבקר המדינה.

לכאורה, ריבוי גופים בעלי סמכויות ניכרות, אולם הפער בין כוונת המחוקק ליכולת המימוש עדיין גדול ומעורר דאגה. כך, למשל, על פי חוק המל"ל הוא גוף המטה לראש הממשלה ולממשלה בענייני החוץ והביטחון של מדינת ישראל. בין השאר הוא אמור "להכין את עבודת המטה עבור ראש הממשלה לקראת הדיונים בתקציב הביטחון… לרבות גיבוש חלופות, על פי סדרי עדיפויות מנומקים בראייה כוללת", כמו גם "לבחון מיזמים ביטחוניים בעלי חשיבות בתחום המדיני בטחוני…". המל"ל אמור גם להכין ולהגיש לפחות אחת לשנה הערכה שנתית ורב-שנתית של המצב הביטחוני לקבינט, וכן לבחון את תפיסת הביטחון של מדינת ישראל. בפועל כל אלה ואחרים, אם היו מבוצעים בצורה שלמה, היו מהווים הלכה למעשה בקרה חיצונית והכרחית על מערכת הביטחון. ברור שנושאים אלו אינם שקופים לציבור, אולם בהעדר יכולת מובהקת של המל"ל לביצוע מטרותיו במלואן נוצר מצב מדאיג ביותר – יכולת מוגבלת של הממשלה והקבינט לבחון בראייה שלמה, שנתית ורב-שנתית, את צורכי מערכת הביטחון.

מרבית הדיונים הביטחוניים בכנסת מתרכזים בוועדת חוץ וביטחון מתוקף תפקידה  וסמכויותיה כנגזר מהחוק. ככלל, הדיונים נשענים ומסתמכים על הצגות מערכת הביטחון, על כל המשתמע מכך. לוועדה לענייני ביקורת המדינה יש דוחות מבקר המדינה ויש לה היכולות לדון בהם ולעקוב אחר תיקון הליקויים, עניין שיש לו חשיבות גדולה ביותר בתהליכי הפיקוח והבקרה על מערכת הביטחון. ביכולתה של ועדה זו להביא לידיעת הציבור חלק משמעותי מנושאי העיסוק הביטחוניולעורר דיון ציבורי. יתרה מכך, זוהי הוועדה המחליטה על מידת החשיפה של הדוחות הביטחוניים לציבור. במשך השנים לא דנה הוועדה בכמות נכבדה של דוחות ביטחוניים, לרבות בדוחות רגישים ביותר, וודאי שלא היו כל החלטות ביצוע ומעקב על ידי הוועדה. גם בנושא החשיפה לציבור השתנתה המדיניות בהתאם לתפיסת יו"ר הוועדה, זאת בעיקר היות שחלק מדיונים אלו היו, רחמנא ליצלן, במעמד יו"ר הוועדה לבדו או בהשתתפות חבר נוסף. סוגיה נוספת שמביאה לפיחות ביכולת הפיקוח והבקרה היא העדר חיוב בחוק מבקר המדינה להציג את תיקון הליקויים על ידי הגוף המבוקר בדוחות מיוחדים (נפרדים), במתכונת הטיפול של דוחות שנתיים רגילים, ודווקא דוחות אלו, ככלל, הם המשמעותיים יותר. עניין זה דורש תיקון פשוט אבל בעל ערך.

בשורה התחתונה, אין איזון ראוי בין חולשת הדיון הציבורי הפתוח בהעדר מידע בנושאים הביטחוניים המהותיים במגבלות החיסיון הנדרש, לבין ליקויים משמעותיים ביכולת הפיקוח והבקרה על פי התובנות שנלמדו מהעבר, ובעיקר על רקע 40 שנה למלחמת יום כיפור. ככלל אין צורך להמציא את הגלגל או להוסיף מנגנונים למורכבות הקיימת. דרושה ההחלטה לממש את היכולות המובנות במנגנונים הקיימים, לאפשר את הפעלת "ארגז הכלים" ללא מורא, בנחישות ובגיבוי שלטוני מלא, ולבחון את גבולות החיסיון לצורך הדיון הציבורי הפתוח.

 הכותב הוא אלוף (מיל). שימש עד לאחרונה כראש החטיבה לביקורת מערכת הביטחון במשרד מבקר המדינה.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

5 תגובות

  1. בסדר גודל של הרבה מיליארדים מידי שנה וזה מחדל גדול ביותר וא ברור איך לאף אחד לא איכפת

  2. שום שקיפות
    אין אפשרות לבקרה אמתית
    כספים זורמים על חשבון סעיפים אזרחיים חשובים
    החלטות אסטרטגיות לפי תועלת אישית
    פעיולות בשליפה ולא על פי אסטרטגיה
    כמה חבל

  3. מי שמעלה סימני שאלה הוא בכלל בוגד ושמאלני. לא מבינים שביקורת היא עמוד תווך בפטריוטיזם.

  4. כאשר יש ראש ממשלה שקובע נחרצות שיש דברים שרק לראש הממשלה מותר לדעת, זה פתח לאימה מלאה ש כל השקיפות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של רות

צדק לימודי

כיצד ניתן לצמצם פערים ולדאוג לשוויון במערכת החינוך

צילום ש/ל של גולדה

אז כמו היום

הרהורים בעקבות נאום אבו-מאזן באו"ם