לקחים מ"צוק איתן"

מבצע "צוק איתן" נכפה על ישראל כתוצאה מירי מסיבי מרצועת עזה, ומטרתו הייתה לשמר את שלטון החמאס בעזה אך בה בעת להרתיעו, להחלישו ולרסנו. המבצע נערך במחשבה שחמאס נמצא במצב קשה, כלכלית ומדינית, ולכן לא יהיה מעוניין בעימות רחב עם ישראל וינסה להביא לסיומו המהיר. למרות זאת נמשך המבצע 50 יום. התברר שהחמאס פתח בעימות מכוון ומטרתו הייתה לשנות את הסטטוס קוו, לפרוץ את ה"מצור" הכלכלי על רצועת עזה, לחזק את מעמדו המדיני מול מצרים, מול הרשות ומול ישראל ולהבהיר לציבור הפלסטיני ולזירה הבין-לאומית כי הוא הוא הכתובת הפלסטינית וכי בלעדיו לא יתרחש דבר. בשנה האחרונה ראו צה"ל והשב"כ את מצוקת החמאס והעריכו שייאלץ לפוצץ את היציבות היחסית ולהביא לשינוי בקיץ 2014. צה"ל נערך למערכה.

לאחר חודשים מספר ניתן להשקיף על המבצע מנקודת ראות ישראלית ולהצביע על התובנות העיקריות העולות ממנו, מההתרחשויות סביבו ובעקבותיו.

מבחינת ההיבטים האסטרטגיים, ראשית כול עלינו להבין שהזמן פועל לרעתנו. ההקצנה במזרח התיכון עולה, היציבות נחלשת, ואנו עומדים מול יותר זירות שבהן אין שחקן מדינתי דומיננטי אחד. התפיסות והגורמים הדתיים מתחזקים, בדרך כלל על חשבון אלה הלאומיים, וכתוצאה מכך כבר היום ישראל ניצבת מול אפשרות לעימות בו-זמני עם חמאס ועם גורמים דתיים אחרים בדרום וכן עם ארגונים בסוריה ובלבנון. מתחזק גם אי השקט באזור יהודה ושומרון. בידוד אזור הלחימה אינו תלוי רק בישראל.

נשים לב כי הכוח הרב שהפעילה ישראל לא הביא להכרעת החמאס. 50 יום נדרשו כדי להביאו להסכמה להפסיק את סבב העימות. מכאן עולה התובנה שבכוח בלבד לא ניתן לפתור את הבעיה הפלסטינית או אפילו את אתגר החמאס, הטרור והגרילה. אמצעים מדיניים נדרשים לשם כך, וכן יוזמות ישראליות ושיתוף פעולה עם גורמים אחרים.

יתרה מכך, בסוגייה הפלסטינית ובעימות בין ישראל ובין הפלסטינים מעורבים יותר משני גורמים. על המגרש מתרוצצים שחקנים נוספים ולהם אינטרסים רבים ושונים. גם לא קיימת אחידות בעמדה הערבית, או שחקן ערבי דומיננטי מאוחד שהפלסטינים מתבססים עליו או מושפעים ממנו. החמאס, כמו הגורמים הפלסטינים האחרים, נתמך על ידי גורמים אזוריים שונים, ולכן ישראל חייבת להביא בחשבון את האינטרסים ואת המדיניות של גורמים אלה ואת השפעתם המקצינה או המרסנת על מנהיגי החמאס. בד בבד ברור שסוגייה זו היא חסם משמעותי בפיתוח קשרים מול מדינות האזור.

בהשוואה לכל הגורמים הפלסטינים האחרים, הרשות הפלסטינית מהווה גורם מרסן ביטחוני. פעילותה הביטחונית מאפשרת לצה"ל לא לנהל לחימה בשתי החזיתות הפלסטיניות במקביל, פעילות חיונית אך לא מובנת מאליה. ישראל זקוקה לרשות הפלסטינית גם במקרים שבהם נוכחותה עדיפה לנו על נוכחות חמאס, לדוגמה במעברים או במעורבות בפעילות לשיקום החיים האזרחיים, גם ברצועת עזה.

אך דווקא חמאס הוא שחיזק את מעמדו בזירה הפלסטינית, הן בקרב הפלסטינים עצמם והן בקרב גורמים רבים בזירה הבין-לאומית. לכן יש לשתפו בתהליכים פנימיים בזירה הפלסטינית, בממשלה הפלסטינית ובתהליכים המדיניים, ולנסות להתמודד איתו ולהשפיע עליו בדרכים ישירות או עקיפות.

בהסתכלות אזורית, נראה כי למצרים חשיבות מכרעת עבור האינטרסים הביטחוניים והמדיניים של ישראל, ולא רק בנוגע לעתיד הרצועה, ויש זהות אינטרסים בינה ובין ישראל בנושאים מסוימים. מבחינת מצרים, חמאס ומצב הרצועה בכלל הם איום על ביטחונה הלאומי, והיא מוכנה לשתף פעולה עם ישראל בעניין. אך האינטרס של מצרים, קצב התנהלותה וסדר העדיפויות שלה לא חופפים את אלה הישראליים במדויק, ולכן לא תמיד מצרים יכולה לעשות עבורנו את העבודה. ישראל חייבת לחזק את הקשר עם מצרים ולטפח אותו, ובמידת יכולתה אף לתרום למעמד מצרים בזירה האזורית.

למעמדה של ארצות הברית, לעמדותיה ולגיבוי האסטרטגי שהיא מעניקה לישראל יש חשיבות מכרעת, אפילו במהלך מערכה מקומית מוגבלת כצוק איתן. משך ימים רבים לא הופעל לחץ על ישראל להגביל את פעילותה ואת עוצמת תגובתה, וכך התאפשר חופש פעולה ואורך נשימה מבצעי. לעומת זאת, הפעילות האמריקנית להסדרה שלא באמצעות מצרים הפריעה למערכה והאריכה אותה. נוסף לכך שוב הוכחה חשיבותו של סיוע ביטחוני אמריקני לצה"ל.

עוד למדנו כי גם במערכה מוגבלת, תפיסת המבצע ואופן ניהולו מושפעים ממקומם של האזרחים במערכה. הדרג המדיני נוטה להתרכז בענייני הביטחון, במיוחד בזמן חירום, ולא מפנה את הקשב הנדרש לניהול החיים האזרחיים, הן באזורים הקרובים לזירת הלחימה והן באזורים הנמצאים תחת איום – ובימינו מדובר על כל שטח המדינה. חובה לעסוק בתחום האזרחי – לפנות חלק מהאזרחים, להבין את הצרכים ואת הקשיים הייחודיים לקבוצות שונות ולדעת להתחשב בהם, לנהל סדר עדיפויות בהתאם ולהכיר בכובד משקלו של נושא זה בניהול המערכה. צה"ל ומשרד הביטחון אינם מתאימים לנהל את חיי האזרחים בעורף הקרוב והרחוק, הם אינם כשירים לכך ואינם ערוכים לכך. המדינה חייבת לתת לאזרחים מענה טוב הרבה יותר, בייחוד לאלו הסמוכים לאזור הלחימה.

לדרג המדיני ולדרג הצבאי קשה לנהל מערכה עם יעדים מורכבים. הרוב שקוף, הן לציבור הישראלי והן לאויב. הציבור מצפה לקבל דיווח על מטרות הלחימה, על יעדיה ועל תכניות הקברניטים, וציפייה זו לא עולה בקנה אחד עם ניהול חכם של המערכה. בחברה דמוקרטית ופתוחה כזו של ישראל, הדבר משפיע גם על התהליכים בתוך הצבא במהלך המערכה.

מבחינת ההיבטים האופרטיביים-צבאיים, נראה כי בעתיד ילך ויתארך משך סבבי העימות. זאת בשל שיפור יכולת העמידה של הארגונים,  בשל הצורך לייצר תמיכה ציבורית פנימית בישראל ולגיטימיות בין-לאומית למהלך וגם בגלל מערכות ההגנה היעילות, המאפשרות לדרג המדיני שלא להיגרר לפעולות עמוקות. פעולות כאלה גוררות עמן עימות דיפלומטי, סיכון פוליטי ומחיר כבד של אובדן חיי אדם בשני הצדדים. יש לנסות להפיק תועלת מהתארכות העימותים.

כדי לעמוד בעימותים ארוכים צה"ל נדרש ליכולות מקצועיות מעולות ולאמצעי לחימה מתאימים הן למלחמה קונבנציונלית הן למלחמה בעומק, הן למאבק במרי אזרחי ובהפרות סדר והן ללחימה בארגוני טרור וגרילה באזורים צפופי אוכלוסייה. לשם כך דרושים משאבים כספיים וכוח אדם גדול ואיכותי, סד"כ גדול ותהליכים אמתיים של קביעת סדר עדיפויות ראוי, לצד הגברת האפקטיביות. ברור שלא ניתן לקצר את תקופת השירות של החיילים ביחידות השדה.

לאחר המבצע ברור כי כוח ההרתעה של צה"ל בכל הקשור ללוחמה יבשתית נחלש. חולשת ההרתעה הייתה גורם משמעותי בסירוב החמאס לעצור את העימות. בדומה לחיזבאללה, בעזרת סיוע חיצוני הצליח חמאס להגיע לרמה מקצועית ומבצעית גבוהה בלוחמת גרילה ביחידות מסוימות, בתחומי השליטה, החיילות, המידור, התכנון והטכנולוגיה. באירועים מקומיים חמאס יכול להשיג יתרון טקטי ולגרום לפגיעה קשה לכוחותינו ולאזרחים. חמאס משפר את יכולותיו ויש סכנה לשחיקת היתרון האיכותי של צה"ל ביבשה.

עוד ניתן ללמוד כי הארגונים מסוגלים לפגוע בתשתיות חיוניות לישראל ובקשר שלה לעולם. הם מסוגלים לפגוע בכלכלה באופן משמעותי ולהשפיע על המעמד הבין-לאומי המדיני והכלכלי של ישראל. חשוב לשים לב לפער בין המענה הטוב איכותית, גם אם לא כמותית, לטילים ולרקטות לטווח בינוני ורחוק לבין המענה הכושל לרקטות ולמרגמות לטווח קצר. האויב זיהה את הפער ומיטיב לנצלו, לכן יש למצוא מענים סבירים לרקטות ולמרגמות לטווח הקצר בהקדם.

אשר לפגיעה בחמאס ובפלסטינים, הסתבר כי בלחימה בארגון טרור וגרילה השולט בשטח אנו מסוגלים לגרום נזק כבד לאוכלוסייה האזרחית, אך לא לפגוע בלגיטימיות של הארגון בעיני האוכלוסייה. חלקים באוכלוסייה נאמנים לארגון מטעמים אידיאולוגיים, יש כאלה שמפחדים, יש שאינם רואים חלופה שלטונית ראויה ואחרים מזכים את הארגון בהערכה מעצם עמידתו מול צה"ל.

בהקשר זה יש לזכור כי נזק כבד לתשתיות אזרחיות סותר את רצונה של ישראל לשפר את חיי התושבים. שמירה על איכות חיי התושבים נחוצה כדי לענות לדרישות ההומניטריות והבין-לאומיות והיא גם יעד אסטרטגי שמטרתו להרגיע את הדחפים להפעלת אלימות נגדנו. ולא רק איכות החיים אלא גם החיים עצמם – אבדות ישראליות, חיילים ואזרחים, אך גם פגיעות קשות בחיי אדם בצד הפלסטיני, מזיקות לנו ומשרתות את המטרות של הארגונים הפלסטיניים, ולא בהכרח מביאות לקיצור הלחימה. ככל שהן גדלות גובר הלחץ הפנימי והבין-לאומי על ישראל להגביל את פעילותה או אף לסיימה, וגוברת התמיכה בארגונים הקיצוניים. לכן על כוחותינו להשתדל לצמצם ככל האפשר את הפגיעה באזרחים פלסטינים, ולא רק משיקולים מוסריים.

יש לזכור כי דרג השדה פועל באופן טקטי מקצועי, יוזם פעולות, חותר למגע ומגיב באופן טבעי לתחושת סכנת חיים של הלוחמים. אך הוא אינו מסוגל להביא בחשבון את השיקולים ההומניטריים, המדיניים, המשפטיים והמערכתיים. הדרג האופרטיבי והאסטרטגי הוא שאמון על שיקולים אלה, והוא שחייב לאזן את הטכניקות המבצעיות ואת אופן יישומן. דוגמה לכך: נוהל "חניבעל" באזורים צפופי אוכלוסייה.

לבסוף, זרמים פוליטיים ורעיוניים חזרו לשחק תפקיד בצה"ל בדומה למה שהתרחש בשנות החמישים של המאה הקודמת. מגמה זו, אם לא תטופל בהתאם, תפגע ביכולות הלחימה.

האם תובנות אלה יובילו את הממשלה ואת צה"ל למסקנות מעשיות?