החטופים – טראומה לאומית

על הדיונים לגבי "כדאיות" העסקה להשבת החטופים
תמונה של נח
ד"ר נח שמיר

כששעון החול של החטופים הולך ואוזל והמלחמה מתמשכת, מתחזק ביתר שאת הוויכוח האם להיענות לדרישת חמאס להפסיק את המלחמה, בתמורה להשבת החטופים (כולם תמורת כולם), כשלמעשה המשמעות היא המשך שלטון החמאס ברצועה, או האם לוותר עליהם. שתי הברירות בלתי אפשריות.

אני שומע יותר ויותר קולות שאומרים שדין החטופים יהיה כדין חיילים לוחמים, שנהרגים למען מטרת המלחמה, ואין לישראל ברירה אלא להמשיך בלחימה עד להשגת מיטוט חמאס גם אם זה יעלה בחיי החטופים. כאיש מדעי הטבע, אני נוטה בדרך כלל לדבוק בטיעונים שכליים והגיוניים. מבחינה הגיונית, זוהי טענה לגיטימית. מבחינה רגשית ולאומית, ממש לאו ולכן, אני לא מקבל את הטיעון הזה.

המקרה של רון ארד הוא טראומה לאומית. כנראה אפשר היה להשיב אותו תמורת כופר גדול והדבר לא נעשה. בכיכר החטופים בתל אביב ראיתי שלטים שעליהם מתנוססת התמונה של רון ארד, עדיין לא התאוששנו מהטראומה הזו. גלעד שליט הוחזר לבסוף תמורת מספר ענק של מחבלים. שניהם היו חיילים שנחטפו בעת שירותם הצבאי. אולם המקרה שלפנינו חמור בכמה דרגות וממדים ממקרי ארד ושליט. מדובר ב-129 חטופים (בינתיים), רובם אזרחים שהמדינה הפקירה. אם בסוף נקבל אותם מתים או בכלל לא, זו תהיה טראומה שלאחריה המדינה לא תחזור להיות מה שהייתה. מדינת ישראל אינה יכולה להרשות זאת לעצמה.

לכן, יש רק שתי אופציות להתגבר על הסתירה שבין שתי מטרות הלחימה. הראשונה, להעלות על השולחן בפומבי את אפשרות החזרת החטופים בתמורה לכל האסירים וגם יציאת סינואר בראש כוחו הצבאי מעזה (מודל ערפאת בבירות) וויתור שלו על השליטה ברצועה. חשוב שההצעה הזו תהיה פומבית, כדי שהמשפחות וכל המדינה וגם העולם יראו את רצינות הכוונות של ישראל.

אם ההצעה הזו לא תתקבל, יש לפנות בלית ברירה לאופציה השנייה, והיא עצירת המלחמה, על הישגיה עד עתה, בתמורה להחזרת החטופים. מהלך זה ישאיר את חמאס מוחלש ברצועה. בהמשך יינקטו נגד חמאס אמצעים נוספים, אבל לא במלחמה בעצימות גבוהה, כדי לא לאפשר לו לשלוט מחדש ולהתחזק. פתרון זה רחוק מלהיות אופטימאלי, אבל לדעתי החזרת החטופים היא בעדיפות עליונה, והיא ברירה של שחור או לבן, ואילו בחמאס נוכל להילחם גם בנתיבים אחרים; גם אם מלוא תאוותינו לא תהיה בידנו, עדיין אפשר יהיה להשיג את הרוב, לא תהיה לנו ברירה.

לפני ימים אחדים איים בן גביר בפירוק הקואליציה אם צה"ל יעצור את תנופת הלחימה ברצועה. לצערי, ברור לי מה לנתניהו חשוב יותר.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

10 תגובות

  1. החלטה מאוד קשה. אני לא יודעת איך הייתי מחליטה אם ההחלטה היתה בידי.

    1. אכן החלטה קשה. אבל ברור מה כותב המאמר היה מחליט. כך הוא כותב – לעצור את המלחמה בתמורה להחזרת החטופים. למעשה אין אופציה כזו. עצירת המלחמה תשאיר את החמאס בשלטון בעזה ועוד כמה שנים הכל יחזור מהתחלה.

      1. עצירה היא לא השארת החמאס בשלטון. 20 שנה לא דאגנו לזה וזה יכול לחכות כמה חודשים. אפשר למנוע ממנו להתחמש (ציר פילדלפי), אפשר לייבש את מקורות הכסף שלו ולטפל בראשיו ע"י סיכולים ממוקדים ועוד. זה, לא שחור ולבן. לעומת זאת, חיי החטופים הם על שעון חול קצר וזה, כן שחור ולבן. נכון, אם זה חיי החטופים לעומת עצירת המלחמה, נכון. הייתי עוצר עכשיו.

  2. יש שיקולים לכאן ולכאן
    אני רק לא בטוחה שמישהו שוקל את האופציות ומקבל החלטה אחרי עיון מעמיק.

  3. אוי ואבוי אם ניצור הרגשה שאנחנו מפקירים אזרחים וחיים שלנו. אסור!

  4. וכל יום שעובר
    וכל שעה שעוברת
    ולא משיבים אותם
    הטראומה ממריאה.

  5. "עצירת המלחמה, על הישגיה עד עתה, בתמורה להחזרת החטופים"
    נאמר למשפחות החטופים בכאב
    אבל את האמת.
    לא ניתן להציל את החטופים אם בגלל זה ימותו פי 10 חיילים.
    הערבים חייבים לדעת שהם לא ירוויחו מחטיפות.
    והרמב"ם כתב "אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן מפני תקון העולם שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם"
    עיסקת שליט הביאה עלינו את הצרה הזאת.
    מה שכתבה המשנה לפני 2000 שנה נכון גם היום.

  6. אתה החלטת שימותו פי 10 חיילים.

    מעניין אם היית כותב את זה אם היה לך בן או בת חטופה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

דילוג לתוכן