האם בכל מחיר

דילמה קורעת לב במלחמה אכזרית מאין כמוה
צילום של גדעון
ד"ר גדעון שניר

ההתקפה הרצחנית של 7 באוקטובר חייבה את מדינת ישראל להתמודד עם שתי החלטות, שתיהן ברמה הלאומית הגבוהה ביותר ושתיהן קריטיות לעתיד המדינה: האחת, חיסול האיום הביטחוני, הן האיום הפלסטיני המובל על ידי חמאס בעזה מדרום והן האיום של חזבאללה, המובל על ידי איראן, מצפון; ההחלטה השנייה, שחרורם של כל החטופים ושבויי המלחמה המוחזקים בידי חמאס בעזה. הדילמה קשה בגלל ההכרח להשיג את שני היעדים בו-זמנית בשל הלחץ הבין-לאומי להפסיק את הלחימה בטרם עת.

חשיבותם של שני היעדים אינה מוטלת בספק. מיגור חמאס, המוביל את הג'יהאד המוסלמי, יאפשר למדינה להשיב את כושר ההרתעה הלאומי שאבד וכך למנוע נזקי גוף ונפש במלחמות וטרור עתידיים – המרכיב המרכזי של אסטרטגיית הביטחון הלאומי ותנאי הכרחי להישרדות והשתלבות במזרח התיכון, שגם יאפשר את השבתם של תושבי העוטף העקורים לביתם. השבת החטופים תביא מזור להם ולבני משפחותיהם ברמה האישית והיא גם תנאי הכרחי להשבת הסולידריות החברתית ואמונם של האזרחים במדינה שנכשלה לממש את אחריותה העליונה להגן על תושביה מפני איום ביטחוני מחוץ ומבית.

בחלוף הזמן ועם הימשכותה של המערכה הצבאית ניכר שהמדינה מתקשה לממש את יעדי המלחמה במקביל ברמת הצלחה מוחלטת. הציבור נקרע בין שתי עמדות: בין זו השואפת להישג בטווח הקצר והמידי של השבת החטופים ובין השאיפה למימוש הביטחון הלאומי לטווח הארוך. במיוחד כאשר כל צד תובע את השגת היעד התואם יותר את רצונו ו"בכל מחיר" – דרישה שבהגדרה קיימת בה התנגשות קשה ברמה המוסרית החברתית בין הטווח המידי והטווח הרחוק יותר. במילים אחרות, קונפליקט בין היעדים ברמה האישית – השבת החטופים עכשיו, וברמה הלאומית – הכרעת האויב עכשיו.

יש להבין היטב את המשמעות של האמרה "בכל מחיר": ביטחון בכל מחיר – משמעו הקטנת הסיכוי להחזרת כל החטופים שלמים ובריאים, ומנגד – המאמץ להשיב קודם כול את החטופים, שכרוך בעסקאות משא ומתן ובהקפאת הלחימה, מביא בוודאות להימשכות המערכה וליותר נפגעים וחללים בקרב הכוחות הלוחמים, יחד עם הפגנת חולשה ואובדן מתמשך בכושר ההרתעה עד לכישלון בהשגת יעד החיסול של חמאס.

הדיון השכלתני הנדרש מהדרג המדיני, לצד הטיעון הרגשי מצד שני, קורע את הנשמה. מה עוד שמשולבים בו ענייני-פנים פוליטיים, המלכלכים את טוהר הדיון הנדרש בנושא. אף פוליטיקאי שהעניין הממלכתי לאומי (טובת הכלל) הוא המכריע בעיניו, לא מוכן להיתפס "חסר רגישות" (כפי שקרה לרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ, שהאמרה "מכה קלה בכנף" רודפת אותו ותרדוף אותו עד סוף ימיו, אף שכוונותיו היו אחרות לגמרי). בוודאי לנוכח תקשורת המכורה לרגשות.

חרף הקושי הכרוך בכך, מצאתי לנכון להציף את הדילמה לדיון בנושא. באופן אישי יש בי שמחה על כל חטוף וחטופה השבים הביתה, ומנגד ליבי נקרע כאשר מדי יום מתפרסמים שמות החללים במערכה ואנו מתחילים לתפוס את כובד מספר הפצועים, שיישאו צלקות כל חייהם.

אנו עומדים נפעמים מגודל המוכנות והגבורה וההקרבה העילאית של צעירי הדור המחרפים נפשם במלחמה אכזרית וקשה מאין כמוה, קשה לאין שיעור יותר משני ימי הלחימה בעיר סואץ שחוויתי ב-1973. קשה לעמוד מול אם הבוכייה על בנה החטוף, אך גם קשה לעמוד בבכי האם הקוברת את בנה הלוחם. אך מי מבכה יותר – לא זה צריך להיות השיקול של מנהיגות אמיצה הנדרשת לקבל החלטות ארוכות טווח על עתיד המדינה. לנגד עיני המנהיג צריכה להיות הגדרת המטרה לשמה הוקמה מדינת ישראל, חרף הסיכון הוודאי שהחלטותיו יעמדו למשפט הציבור והתקשורת עד אחרית ימיו.

ועכשיו – האם במקום לדבר "או-או" ניתן לדבר על "גם-וגם", לממש את שני היעדים בו-זמנית במחיר הלאומי ובמחיר האישי הנמוכים ביותר? לשם כך נדרשת מנהיגות החפה משיקולים זרים למעט מחויבות ואחריות מוחלטת לביטחון הלאומי, ולצידה תמיכה ציבורית לא מתלהמת בקמפיינים מתוקשרים. עלינו להיות מודעים למשמעות הקשה של "בכל מחיר", שמפלגת את העם ובעיקר מזינה את האויב להקשיח את אכזריותו.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

7 תגובות

  1. ובארץ אתה מצפה למצוא ממשלה כזאת שתנהג כפי שאתה ממליץ. הפרוד והפיצול כה גדולים, ורמת המנהיגים כה נמוכה, שאין לכך סיכוי

  2. נ . אתה מאד צודק, הציבור מתרשם שתהליך קבלת ההחלטות בממשלה נגוע באינטרסים שאינם רלוונטים לצרכי המלחמה שישראל לא חוותה מאז הקמתה. וכבר יש בה המכינים עצמם ליום שאחרי כדי להטיל על האחרים את האשמה לכול הרע שעלול לפקוד אותנו. לא ניתן להתעלם מכך שאף ממשלה לא נדרשה להתמודד עם מלחמה בשלוש חזיתות במקביל עם מאות אלפי פליטים בארץ פנימה, אבל איכות הפוליטיקאים חסרי כול ידע הכשרה וניסון, שמקומם בממשלה הוא על בסיס מעורער- מקשה עוד יותר, ובאין מנהיג ללהקה הזו – כך אנחנו ניראים. כנראה צריך להיות עוד יותר רע כדי שהעם יתעשת- וזה יקרה! כמו שאמרה גולדה- הנשק הסודי שלנו- שאין לנו כול ברירה אחרת.

  3. הופכת כעת לשאלה הכי חשובה בין הישראלים. ומה שלא יקרה, חצי מהעם יבואו בטענות קשות

    1. הגר
      הנטייה הטיבית היא לבחון את המצב בטווח הקצר וכאן כל פרט יצמד לצורך המיידי
      – משפחות החטופים- להשיב מיד ועכשיו את יקירייהם
      -אמהות החיילים- להפסיק המלחמה עכשיו ולהוציא את הבנים מעזה המדממת
      – אנשי המילואים העצמאיים שבחזית שפרנסתם בסכנה רוצים לקבל סיוע ותמיכה כספית אתמול
      -משפחות העקורים בצפון ובדרום- להמשיך במלחמה עד ניצחון אמיתי שיאפשר חיים נורמליים ללא צבע אדום לתמיד
      מנגד – הצורך הלאומי להשיב את ההרתעה שאבדה, לחסל את ארגוני הטרור ששאיפתם היחידה היא השמדתה של מדינת היהודים, ולהבטיח את הישרדותה של המדינה לדורות רבים ככול האפשר.
      על כך חייבת מנהיגות אחראית לספק את התשובות. היום והמחר – תמיד יהיו בדילמה, אך הצורך להתכונן כבר לבחירות הבאות מביא את הפוליטיקאים להעדיף את שיקולי הטווח המיידי על חשבון צרכי העתיד.

  4. אין כאן נוסחה מתמטית
    כל מקרה לגופו
    ובלבד שאנשים ראויים יקבלו את ההחלטות

    1. אבי- שאלה נכונה היא איך להבטיח שאנשים ראויים יקבלו את ההחלטות? האם למשל אנשים שלא שירתו בצבא יכולים לקבל החלטות הנוגעות לחיי הצבא? או אנשים שהואשמו בעסקי שוחד יכולים לשמש שרי ממשלה? ומה יכול צריך הציבור לעשות כדי שזה יקרה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

דילוג לתוכן