כשטקטיקה הופכת לאסטרטגיה

אסטרטגיית הביטחון של ישראל כוללת עקרונות שעוצבו מאז הקמת המדינה ושעודכנו עם השנים בהתאם להתנסות המדינה במלחמתה עם האויב. כמענה לכשלים שידענו, התפתחו תפיסות אלטרנטיביות בתורת הביטחון שבעל-פה שיש להן השפעה מכרעת על מצבה הביטחוני והאזרחי של המדינה, ולא בהכרח לטובה, כמו מדיניות ההכלה – containment/inclusion policy.

"הכלה" היא מצב שבו קיימת מוכנות שלא להגיב לניסיונות האויב לערער את ביטחוננו ולפגוע באופן מכוון ופומבי בסדר המקובל של היחסים בין הצדדים. ניסיונות אלה באים לידי ביטוי במעשים הנחשבים משפילים, שבדרך כלל היו נענים בתגובה מענישה ומרתיעה מפני הישנותם, כמו הפרת הריבונות (הסתננות, השחתת גדר מפרידה, טיסה, שיט או דיג ללא היתר בתחום הריבוני), השחתת סמלים לאומיים (שריפת דגלים, חבלה באתרי מורשת, פגיעה בנציגי שלטון והעלבתם) וכדומה. פעולות שמטרתן הפגנת עליונות ורדוקציה (הפחתה) של מקורות הכוח של היריב. הצלחת ההכלה או כישלונה תלויים בין היתר במידת החשיבות שתרבות הצדדים מייחסת להם, בתחום היחסים הבין-לאומיים.

ישראל מרבה לאמץ את מדיניות ההכלה לנוכח ההתגרויות של ארגוני הטרור הערבי/פלסטיני, חיזבאללה ובעיקר מצד חמאס והג'יהאד האסלאמי מרצועת עזה. למדיניות זו יש כמה סיבות: התרבות הישראלית אינה מייחסת חשיבות מרובה לסממני כבוד (משחק אגו ילדותי) שלא שווה לשפוך דם בגינם; שיקול טקטי לא להיגרר לפרובוקציה העלולה להסלים ולאפשר דחיית התגובה המתאימה "למקום ולמועד הנוח לנו"; וכן שיקולים של מדיניות פנים ורצון לשמור על "שקט".

הבעיה שבתרבות המאפיינת את המזרח התיכון, דחיית תגובה בזמן אמת מתפרשת לעיתים קרובות על ידי הצד השני כחולשה אמיתית, המזמינה העצמת האלימות עד כדי מלחמה גלויה. הנזק לטווח ארוך הוא פגיעה מהותית בכושר ההרתעה שהוא המרכיב המרכזי בתורת הביטחון.

זה מתחיל ביריקה בפניו של חייל; סטירה בפרצופו של קצין שאינו מעז להגיב לנוכח מצלמות "בצלם ושוברים שתיקה"; יידוי אבנים ופצצות תבערה והסבר שיש בכך פריקת מתח של נוער מתוסכל; סכינאות, ירי בנשק חי ומטעני חבלה; או היעדר תגובה לירי הטילים, הרקטות ובלוני הנפץ מהרצועה בזמן אמת שמאלצים מיליון אזרחים ישראלים לחיות בשגרה של "צבע אדום". לכל אלה אפשר להוסיף את ההתנהלות האלימה של אסירים ביטחוניים בכלא הישראלי, את הטרור החקלאי, את אובדן המשילות בנגב. כל אלה יחד מביאים לקריסת גורם ההרתעה מבית ומחוץ.

ככל שהיעדר התגובה נעשה כרוני, כך הוא מעודד הגברת התוקפנות. תמונת "היהוד הבורח" מפני צבא גרילה (הנסיגה החפוזה מלבנון 2000 שבעקבותיה פרצה האינתיפאדה השנייה) היא נקודת שבר באובדן ההרתעה של צה"ל. הרמטכ"ל דאז כינה את החיילים הנסוגים "גיבורים" בשל גילויי "האיפוק זה כוח", והיציאה ללא נפגעים! והתוצאה? יותר דם יהודים נשפך מאז והמאבק נגד ישראל הלך והחריף. "האיפוק הנבון" מול פרובוקציית אוהלי חיזבאללה בצפון וההימנעות מלהגיב בנחישות, הם רק קדימון להסלמה המתפתחת בימים אלה בזירה הצפונית.

הבעיה מחריפה כאשר ההכלה ו/או המבצעים קצרי המועד המאוחרים ללא כוונת הכרעה, הופכים מטקטיקה לאסטרטגיה, ובעיקר, כך מסתבר, נעשים מתוך שיקולי מדיניות הפנים – שיש האומרים שזו המדיניות היחידה הקיימת בפועל – או אז זהו מרשם בדוק לכישלון בטווח הבינוני והרחוק.

מאחר שישראל נמצאת תחת בחינה מתמידה של עין האויב, יש מקום להניח שהתחממות הגבול הצפוני בשילוב טרור הגדה והטענה ש"אל-אקצה בסכנה", מתרחשים דווקא בשעת החולשה המדינית החמורה ביותר של ישראל מאז הקמתה. האויב בוחן את מוכנות ויכולות ישראל כל הזמן! ועדיין יש מי שנתלים במילותיו של נסראללה לאחר מלחמת לבנון השנייה, ש"אילו ידע שאלה יהיו התוצאות – לא היה פותח במלחמה". אולם הם רק שוקעים באשליות מסוכנות על קיומה של הרתעה שמזמן אבדה. גם איומי הרהב על "השבת לבנון לתקופת האבן", כאשר ישראל אינה מסוגלת להתמודד עם בלוני נפץ מעזה, והתייחסות אל הפצצת מטרות הנדל"ן כאל "מכה קשה" במונחים ישראליים – אינם מרתיעים את האויב.

דוגמה כואבת במיוחד להשלכות של מדיניות ה"הכלה" היא כישלונה הבלתי נתפס של מדינת ישראל להשיב את שבוייה וחלליה מרצועת עזה במהלך עשר השנים האחרונות. זעקת הכאב של אימו של הדר גולדין – עדיין מהדהדת וקורעת את הנשמה.

והכול מתגמד לנוכח ההתקפה הרצחנית של חמאס בשבעה באוקטובר 2023. האם האסון הנורא הזה, שילווה אותנו עוד דורות רבים, הביא את ישראל להכרה בכישלונה של מדיניות ההכלה? מדיניות שנוצלה עד תום על ידי מדינת החמאס כדי לפגוע באופן קשה במדינת ישראל. יידרש זמן רב עד שישראל תשיב לעצמה את ממד ההרתעה שאיבדה במו ידיה.