רוח צה"ל ומבחן ״הסבירות״ למוכנות הקרבת החיים

ב-1994הייתה לי הזכות להיות שותף לצוות בראשות האלוף יאיר יורם שגיבש את מסמך ״רוח צה״ל״ (הקוד האתי). מאז המסמך עודכן, הוטמע ותוקף, וזה יותר משנות דור שהוא מהווה את תעודת הזהות הערכית של צה״ל, המצפן הנורמטיבי, ועומד ביסוד הפעולות של כל חייל וחיילת במסגרת צה״ל בשירות סדיר ובשירות מילואים.

בפתיח לרוח צה"ל נכתב: ״צבא ההגנה לישראל הוא צבאה של מדינת ישראל. צה״ל פועל בכפיפות לרשויות השלטון האזרחי הדמוקרטי ולחוקי המדינה. מטרת צה״ל היא להגן על קיומה של מדינת ישראל ועל עצמאותה, ולסכל מאמצי אויב לשבש את אורח החיים התקין בה. חיילי צה"ל מחויבים להילחם, להקדיש את כל כוחותיהם ואף לחרף את נפשם להגנת מדינת ישראל, אזרחיה ותושביה. חיילי צה"ל יפעלו על פי ערכי צה"ל ופקודותיו, תוך שמירה על חוקי המדינה וכבוד האדם, וכיבוד ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.״

בהמשך מצוין כי רוח צה״ל נסמכת על ארבעה מקורות, וביניהם: ״מסורת מדינת ישראל על עקרונותיה הדמוקרטיים, חוקיה ומוסדותיה.״ רק עיוור לא יבחין כי כבר בפתיח ולפני שניגשים לפירוט הערכים מופיע המונח דמוקרטיה שלוש פעמים כמושג המשלים למדינת ישראל. לא היה צריך להכביר מילים כדי להטמיע ולהדגיש את מושג הדמוקרטיה וכבוד האדם בנשימה אחת עם המוכנות העליונה לחרף את נפשנו למען הגנת המדינה.

כל חייל עם גיוסו מתחייב בשבועת אמונים לצה״ל: ״לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות על ידי המפקדים המוסמכים ולהקדיש את כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל.״ על פי לשון השבועה ועל פי רוח צה"ל, כמוזכר מעלה, נדרשים המשרתים בצה״ל, ובוודאי אלה שנמצאים בקו האש – לוחמי האוויר, הים והיבשה – להיות מוכנים בכל רגע נתון להקריב את חייהם למען הגנת המולדת. זר לא יבין זאת. אני מניח שפוליטיקאים שלא שירתו לא יכולים להבין את המשמעות המעשית של השבועה ושל ״רוח צה״ל״. אין זו קלישאה, מעל 24,000 קברים ועוד עשרות אלפי נכים מתקפים מוכנות זו.

״גורל מדינת ישראל תלוי בשני דברים – בכוחה ובצדקתה״, כך השכיל לקבוע דוד בן-גוריון. האם הממשלה הנוכחית לא מבינה או מתעלמת מזכותם של לוחמים לשאול על מה, למה ולמי הם צריכים להיות נכונים להקריב את חייהם בלחימה? בעקבות משבר מלחמת יום הכיפורים פרסם אל״מ יעקב חסדאי קובץ הרצאות תחת כותרת שהעלתה את ההתלבטות הערכית שכוננה בתוך המערכת אצל כל בני הדור ההוא: ״יש על מי לסמוך ויש על מה להילחם.״

בעת המשברית הנוכחית הפכה המילה דמוקרטיה ברוח מגילת העצמאות לערך פסול בידי השלטון ולדגל המחאה בידי המתנגדים להפיכה המשטרית. ממשלה שמובלת על ידי ראש ממשלה שרואה בשלטון החוק, בשוויון ובכבוד האדם ברוח מגילת העצמאות עקרונות שחובה לשנותם מן היסוד. ממשלה שבה שרים גזעניים כסמוטריץ' ובן גביר, באצטלה של שליחות משיחית וברוח רבנים כרב גינצבורג והרב יצחק שפירא, ״תורת המלך״ ו״ברוך הגבר״, מובילים באגרסיביות למדינת אפרטהייד, לביטולה של הציונות ברוח מגילת העצמאות ולביטולה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ממשלה שבה המפלגות החרדיות, מתוך האינטרס המגזרי הבלתי ציוני שלהן, תומכות בביטול של שוויון אזרחי ושל שותפות באחריות לנשיאה בנטל, ובוודאי בנושא הביטחון. שרים כמו דודי אמסלם ואחרים צועקים מתוך שנאה תהומית, תעמולה והסתה הרסנית נגד כל מה ומי שנראה להם שלא שותף לדעתם – דעת נתניהו. ראש ממשלה שמוכר את המדינה, פשוטו כמשמעו, במכירת חיסול מדינית, כלכלית, חברתית, ביטחונית וערכית, ולו רק כדי להימלט מהאשמות השחיתות האישית ולהחזיק בקרנות המזבח השלטוניות עד כדי רודנות מובהקת.

השאלה על המוכנות להקרבת החיים עומדת כיום מול הקביעות השלטוניות המתלהמות, המכנות בשמות "אנרכיסטים" ו"בוגדים שיש לאסור" את מאות אלפי אנשי המילואים שיצאו להפגין ולמחות למען הדמוקרטיה, וחלקם חוזרים אחרי ההפגנה לבצע תקיפות מסוכנות מעבר לקווי האויב. האם מקומם של הלוחמים הללו לא כאן? האם כל מי שלא מוכן להנהן בהסכמה לקבלת רודנות, לביטול דה-פקטו של הפרדת הרשויות ושומרי הסף, או להבדיל שייך למגזר או לגוון וצבע מסוים שלא חביב על שר כזה או אחר, יהיה מוכן להקריב את חייו על המזבח הבלתי דמוקרטי? האם יהיה נכון לשלם בחיים במלחמת דמים לא צודקת ששלטון שכזה עשוי להוביל? האם לנוכח ביטול זכות המחאה, וכן, עוד רגע קט, לעזאזל, גם לא יהיה סביר למחות כנגד הרודנות ובעד שוויון מגדרי והזכות של כל אדם, בלי הבדל דת, גזע ומין, להיות שווה בפני החוק – האם יהיה תמריץ למוכנות להיהרג או להישאר נכה למען ה״אידאל״ הזה?

האם הקריאה להחריב את חווארה, לגרום למרחץ דמים ולהיות שותף לפוגרומים ולאפרטהייד, תואמת את הזכות והחובה להיות מוכנים להיהרג על כך במצוות השלטון? מה שהיום נשמע כקריאה לפגוע בתושבים פלסטיניים כנקמה ו"שחרור זעם״ אינו אלא איתות פנימה, אלינו, למוחים ולמתנגדים. זה נשמע הזוי – אך לא. זה כבר קרה במאה ה-20 במדינות טוטליטריות ״נאורות״. הטמעת השנאה והתעמולה ההרסנית שנוקט השלטון היא ערובה לטיהור פנימי. הרי כבר נאמר – אתם המוחים לא רצויים כאן, בוגדים, תלכו מכאן, אנחנו השלטון, אנחנו הריבון. כן, זו דיקטטורה. לא לכך כיוון מסמך ״רוח צה״ל״ כשהתבסס על ״ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית״.

נתניהו, סמוטריץ, בן גביר, לוין, רוטמן ושאר חבריכם (קצרה היריעה מלמנות) – אל תעמידו פני קוזאק נגזל לנוכח האפשרות שחלקים ניכרים מהנושאים בנטל הביטחון והשירות הציבורי יצאו במוצהר כנגדכם ולא יהיו מוכנים לתת את נפשם על מזבח הדיקטטורה, ובצדק. על כך הם זועקים ומתריעים. זהו מאבק קיומי. האם הישראלית, ברוח התקומה הציונית ומגילת העצמאות, גידלה את ילדיה ומוכנה לתת הכול כדי לחיות במדינה דמוקרטית נאורה וליברלית, למען מדינה יהודית ודמוקרטית, למען שוויון אזרחי ולמען הזכות והחובה לחיות כאן.