מרבית ההיסטוריה הצבאית היא למעשה מורשת קרב, שבדומה לספרות ולשירה תורמת רבות לתרבות הלאומית ומשמשת לגיבוש תודעה לאומית, אך בניגוד למקצועות מדעיים אחרים, ובייחוד מדעים מדויקים, אין היא מסייעת להבין איך התחוללה המלחמה, ובייחוד איך התחוללו הקרבות. הטעם לכך הוא שלכל המדינות והעמים בהיסטוריה ולכל מפקדי הצבאות היה אינטרס הישרדותי – אישי, קבוצתי ולאומי – להסתיר את הליקויים. כך קיבלה ההיסטוריה הצבאית – בניגוד להיסטוריה כלכלית ואפילו פוליטית – אופי של מורשת קרב: להאדיר את ההישגים ולהסתיר את הכישלונות.
היסטוריונים המלמדים וחוקרים באוניברסיטאות בדרגות הגבוהות ביותר, פרופסורים מן המניין, פרופסורי מחקר או פרופסורים אמריטוס, כמו אל"מ פרופ' יהודה ואלך ז"ל, האמינו שעקפו את המחסום הזה בכך שלמדו את תוצאות המלחמות והקרבות והעניקו להן פרשנות משלהם כמיטב דמיונם וכפי שלמדו מפרשנים קודמים שגיבשו פרדיגמה. המקורות בפרסומיהם היו מחקרים קודמים ומסמכים שכתבו, וצנזרו אותם פוליטיקאים וקצינים שהתאמצו להסתיר את ליקוייהם.
לכן, בעוד שהמדע נועד להתקרב לאמת, שהיא האידאה האפלטונית, כדי לשפר את יכולת האדם לנטרל איומים ולשרוד, הלקחים שניתן להפיק מן ההיסטוריה הצבאית אינם משפרים את תפקוד הצבאות במלחמות ולעיתים אף מכשילים אותם, כי רובם מבוססים על הסתרה ודמיון. צה"ל למד זאת במחיר גבוה מאוד כשלקחיו ממלחמת ששת הימים הכשילו אותו במלחמת יום הכיפורים במחיר גבוה מאוד. למשל הלקח שהיה מקובל על הכול היה שחיל האוויר של צה"ל ימנע מן האויב כל הישג; מכיוון שהאויב יודע זאת, הוא לא יפתח במלחמה. זה הבסיס ל"קונספציה" שביסוד המחדל המודיעיני ב-1973. יש עוד דוגמאות רבות, ולהלן אביא דוגמה נוספת ומפורטת יותר כדי לבסס את הטיעון.
ב-1959, עשר שנים לאחר סיום מלחמת העצמאות, התפרסם בהוצאת הספרים של צה"ל "מערכות" הספר "תולדות מלחמת הקוממיות – סיפור המערכה", ספר ש"הוכן על ידי ענף היסטוריה במטה הכללי". בחלק הראשון של הספר התפרסמה מסה של ראש הממשלה ושר הביטחון דאז דוד בן-גוריון, "מחזון המדינה עד מלחמת העצמאות (הגיגים וזכרונות)", שהתפרסמה בנפרד באותה שנה עצמה כחוברת בת 60 עמודים בהוצאת המטכ"ל. 26 שנים לאחר מכן כתבה ההיסטוריונית כלת פרס ישראל פרופ' אניטה שפירא בספרה "מפיטורי הרמ"א עד פירוק הפלמ"ח": "שפר חלקו של דוד בן-גוריון. לא זו בלבד שהיה מנהיגה של מלחמת השחרור, הוא אף כתב את תולדותיה. רק מעטים טרחו להציג עמדות נוגדות לאלה של הנביא, המחוקק המצביא העליון נוסח לנין, לאחר שבמרצו הבלתי נדלה, בנחישות ובדבקות במטרה קרע בסערה מתוך חיק ההיסטוריה את מדינת היהודים ובעודו שורה עם אלוהים ואדם הצליח להביא לחוף מבטחים".
המסה של ראש הממשלה ושר הביטחון בראש הספר של חוקרי מחלקת היסטוריה במטכ"ל מבססת את הטיעון שלי, וזה גם מה שמשתמע מדבריה של פרופ' שפירא. אבל לא אסתפק בכך: הפרק השני בספר נקרא "המפנה הראשון". הסעיף הראשון בו עוסק ב"מבצע נחשון", מבצע שיזם בן-גוריון בניגוד לדעת המטה הכללי של ארגון "ההגנה", ועל כך תהילתו. בפרק הובא הסבר ליוזמה: "החמיר מצבה של ירושלים, העיר נשארה מנותקת". כך אכן סבר בן-גוריון, אך לא זה היה המצב. ביום ההחלטה הובס הפלמ"ח בקרב שיירת חולדה, וכדי להסתיר את הליקויים בקרב דיווח המג"ד יוסף טבנקין לראש המפקדה הארצית ישראל גלילי שירושלים מנותקת ולכן השיירה לא המשיכה לירושלים. גלילי לא בדק את הדיווח אלא מסר את המידע השקרי לבן-גוריון, והאחרון כפה על המטכ"ל לצאת למחרת למבצע נחשון (ראו בסדרת הספרים שלי "בשדות הקרב של מלחמת העצמאות", כרך שביעי, "ניצחון ערבי במלחמת הדרכים"). בלילה שבין 6 ו-7 באפריל יצאה שיירת נחשון הראשונה לדרכה מקיבוץ חולדה לירושלים, לא נתקלה בשום מחסום ואיש לא ירה עליה מן המארב (ראו "בשדות הקרב של מלחמת העצמאות", כרך שמיני, "מבצע נחשון וקרב הקסטל").
הפרק בספרם של חוקרי ההיסטוריה במטכ"ל הסתיים בסעיף "פרשת דיר יאסין", ובו נאמר כי: א. "תקף האצ"ל יחד עם חברי לח"י את הכפר"; ב. "במהלך כיבוש הכפר נהרגו כ-200 מאנשיו"; ג. "פרשת דיר יאסין נתפרסמה בעולם כולו כ'טבח דיר יאסין' וגרמה נזק לשמו הטוב של היישוב בתקופה ההיא"; ד. "הפרסום על הטבח ניתן על ידי דוברי הערבים עצמם". אבל בספרי הראיתי כי מצב הדברים היה שונה מעט: א. בקרב השתתפו גם אנשי פלמ"ח; ב. לא נהרגו יותר מ-110 איש, כפי שהערבים עצמם ציינו באנדרטה שהקימו לזכר המאורע, ויש עדויות שאף פחות; ג. לא התחולל כלל טבח אחרי הקרב; ד. הפרסום העיקרי לטבח ניתן על ידי דוד בן-גוריון ודוברי ארגון ה"הגנה". מחקרו של פרופ' אליעזר טאובר, "דיר יאסין – סוף המיתוס", מאשר את הטיעונים.
חוקרי מחלקת היסטוריה בשנות החמישים אמורים היו לחקור את מלחמת העצמאות, לחשוף את הליקויים ולאפשר לצה"ל להפיק לקחי אמת ולשפר את תפקודו לקראת המלחמות הבאות. הממצאים שפורטו לעיל מלמדים שבפרסום מחקרים הוסתרו ליקויים בתחום הצבאי ואי נעימויות בתחום הפוליטי. לקחים על סמך מחקר כזה הם מיתולוגיים ויישומם אינו מועיל ולפעמים אף מזיק, כפי שהזיקו, למשל, דיווחי השקר בקרב ה-8 באוקטובר 1973.
37 תגובות
תן דוגמאות למנהיג בארצנו שאינך מאשים אותו בהצגה מעוותת של המציאות
לא רק בארצנו לא היו אלא לא היו בכל העמים בהיסטוריה האנושית. "על כך בוכה הנביא" וכתבה ההיסטוריונית היהודייה-אמריקאית ברברה טוכמן בספרה הקלסי, "מצעד האיוולת". הסבר שלי על כך תוכל למצוא בספרי, "תורת הביטחון הכללית – עקרון השרידות".
זהו. נוכל ללמוד מספרך הידוע "תורת הביטחון הכללית – עקרון השרידות". אבל מי לידינו יתקע שדווקא התאוריה שלך נכונה?
אפילו לא ברברה טוכמן שכותבת על אירועים היסטוריים אחדים. האם לא היו ב"היסטוריה הצבאית" המושמצת על ידך ניצחונות?
האם מדינת ישראל, בסופו של דבר, לפחות עד היום, לא ניצחה בכל מלחמותיה? ועל פי מה שקורה אצל האויבים ישראל לא תמשיך לנצח?
אורי היקר – תחליף דיסק. חוקרים רציניים בכל העולם, כולל הערבי, חושבים אחרת ממך.
לא סתם אתה מגדיר את עצמך כחוקר עצמאי שלא השתלב בשום ממסד לרבות הממסד האקדמי (כך הגדרת את עצמך ברשומות של אתר זה).
היו הרבה ניצחונות לנו וגם לאחרים בהיסטוריה. בנות הברית לדוגמא נצחו באופן מוחלט את גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, אבל הצבא הגרמני תפקד טוב יותר, מבחינת צבאית, מאשר צבאות בנות הברית ובוודאי הצבא האדם של ברית המועצות שנשא בעיקר המעמסה של בנות הברית. המחקר שלי איננו על תוצאות=ניצחונות שעליהם כולם שמעו, אלא על תפקוד ועל מחיר שהשפעתם גדולה יותר לזמן הארוך מאשר תוצאות.
בקשה לא עניינית. על פי מילשטיין ההיסטורה הצבאית (בניגוד ל"היסטוריה האזרחית") נועדה לפאר את הגנרלים והמנהיגים ולנגח את האופוזיציונרים שלהם. כנראה שמילשטיין יודע על מה הוא מדבר. הוא התמחה בז'אנר הזה בהיותו בזמנו עיתונאי חצר (ההיסטוריון של הצנחנים) של אריק שרון.
ללדני ינון!
לא הייתי עיתונאי חצר של אריק שרון ושל אף אחד אחר והראיה שמכל עיתון שבו פרסמתי זרקו אותי. בגיל 19, בשסוף שרות החובה, כאשר שמשתי חופש קרבי פלוגתי בגדוד צנחנים 890 , מינה אותי המח"ט אלי זעירא בהמלצת המג"ד שלי בטירונית, שהיה אז שמח"ט 35 להיסטוריון של הצנחנים, תפקיד שמילאתי בין המלחמות. במלחמת ששת הימים וביום הכיפורים תפקדתי כחובש קרבי בצנחנים. וגם משם זרקו אותי אחרי מלחמת יום הכיפורים לאחר שפרסמתי כתבה ביקורתית על קרב החווה הסינית בשבועון "דבר השבוע".
לכנות אותי "עיתונאי חצר" ועוד בעילום שם, בעוד שאני הכי ההפך מזה כל 83 שנות חיי, אולי בגלל ששיבחתי את מהפכת ה-101 של אריק שרון זאת השמצה לא מבוססת. אם יש לך ביסוס, אשמח לקרוא.
דני ינון , אתן לך דוגמא מהתחום האקדמי ברמה הכי גבוהה של פרס נובל לכימייה.
פרופסור דני שכטמן קיבל את פרס הנובל קרוב לשלושים שנה אחרי שפרסם את תגליתו המהפכנית על מבנה הקריסטלי של החומר הבלתי סימטרי ! ולמה ? כי 30 שנה כולם קראו וצחקו כי היה מיתוס שהכול סימטרי ורק אחרי שנפטר ממציא המיתוס תגליתו זכתה להכרה ופרס הנובל הוענק לו.
האם אתה רוצה שנחכה עד שאורי מילשטיין ילך לעולמו בשביל להבין ולהפנים שמנקודת מבטו כחוקר היסטוריון ופילוסוף מרבית דבריו הם אמת ויציב ורק בגלל שהם קצת מחוץ למיתוס ולמיין סטארים הישראלי הממוצע יש לזלזל בו ולהפלות ולצחוק עליו כפי שעשו לדני שכטמן!!
תודה שמואל!
מי הדוגמאות החיובית שלך? אולי ביבי?
יכול להיות שלבקשתך הד"ר מילשטיין יביא כדוגמאות חיוביות את אבירי השולחן העגול של המלך האנגלי ארתור.
באחד ממאמריו הקודמים הוא המליץ למטכ"ל צה"ל החובבני (לדבריו) לחקות את ישיבות המטה שארגן המלך האנגלי ארתור במאה ה- 13.
אתה כאילו לא מקבל את העובדה שהמגיב הינו עלום שם אלא שגם אתה לא חושף את שימך
ממי אתם מפחדים
שתי הדוגמאות שלי הן פרידריך השני-הגדול מלך פרוסיה במלחמת שבע השנים במאה ה-18 וצ'רצ'יל ראש ממשלת אנגליה במלחמת העולם השנייה.
תופעה של ליטוש עובדות ושימוש בקוסמטיקה להסתיר וליפות קיימת בכל התחומים. אני מסכים שבמערכת הביטחון זה בולט
שים לב שכמו תמיד יש כאלה שמיד קופצים מול ביקורת, והם לא מבינים שאם חושפים בעיות אפשר אולי ללמוד לקח ולתקן בעתיד, ולא להמשיך וליפול
עקרון השרידות מפעיל אותם כי בראש וראשנה מעניינת אות האינטרס האישי שלהם ולא של המערכת ולאינטרס האגואיסטי הם מחפשים הצדקה אובייקטיבית-חברתית.
דר׳ אורי מילשטיין הנכבד,
אתה יודע מעובדות של מלחמת ששת הימים …
ועובדות שלמדת בראיונות אתי ועם תותחן הטנק שלנו – עוזי צוובנר. :
לא היו מחדלים ואסונות גדולים במלחמת יום-הכיפורים – עקב אי למידת לקחים ממלחמת ששת הימים !
דיין הופעל על ידי האמריקאים עם מניעים זרים בניגוד לאירועים ובניגוד למצבים במלחמת ששת הימים …
ולכן דיין הופעל על ידם בצורה דומה גם במלחמת יום הכיפורים – להשגת מטרות גדולות יותר של האמריקאים…. ,
זה גרם לאיבוד-שוא של כ-3000 לוחמים …
ופציעת-שוא דל כ-10000 לוחמים נוספים !!!
יוסי
הדוגמא של התנהלות משה דיין שאתה מציג כאן- היא בדיוק זו התומכת במשנתו של אורי. דיין קיבל את הנחיות קיסינגר שלא לגייס מילואים ולא להיות הראשון לירות, והרגיע ושכנע את גולדה שבתחילה "הסדיר יבלום" (ראה ספרו של האלוף עמנואל סקל), אחר כך המילואים ינפנפו את המצרים חזרה מסיני, ודחה את כול בקשות דדו לגיוס מילואים ומתקפת מנע. דיין – כמו אחרים בפיקוד הבכיר, היה שבוי בתהילת מלחמת ששת הימים, והיתר כבר ידוע – היה הראשון לדבר על "קץ הבית השלישי"
יוסי שלום!
היו להערכתי גם קונספירציה בין ארה"ב ומצרים לביננו, וגם ליקויים בתפקוד שגרמו לאסונות. דוגמה: קרב החווה הסינית של גדוד 890 ב-17-16 באוקטובר, לא נכשל בגלל הקונספירציה הנ"ל אלא בגלל חוסר מקצועיות של מפקד החזית חיים בר לב, של מפקד אוגדה 162 אברהם אדן (ברן), ושל מח"ט 35 צנחנים עוזי יאירי. ראה לעניין זה את הראיונות שלי עם תת אלוף בדימוס יעקב זיגדון שחקר לעומק את הקרב והנמצאים ביוטיוב.
ביום כיפור כמה חיילים מצרים השתתפו בהתקפה ובצליחת התעלה מולם, באותו היום, כמה חיילים ישראלים השתתפו בהגנה על קו התעלה?
תשובה: 150 חיילים ישראלים לעומת עשרות אלפים חיילים מצרים.
כל כותב ומנתח מצב בא עם דעות ואמונות מראש. יש כאן כאתר כותבים שסבורים שמלחמת יום הכיפורים היתה כישלון, ויש מי שחושב כי זה ההישג הצבאי הגדול בעולם. כל אחד ישמיע דעתו, כל אחד יקרא ויסיק מכך את מסקנותיו. אין סיכוי ואפילו לא רצוי שכולם יחשבו אותו דבר.
דניאל= העובדות מדברות בעד עצמן. אפשר בהחלט לאמר שישראל אולי ניצחה בקרב, אבל לבטח הפסידה במלחמה. תוצאותיה המיידיות לא היו שכול צד חוזר לנקודת ההתחלה, אלא שישראל נסוגה ממצרים בעוד מצרים נשארת בסיני! חוסר סימטריה ברור שאינו משקף את הניצחון בקרב, ולכן מצרים ניצחה במלחמה, מה עוד שהמשא ומתן התנהל תחת חולשה ישראלית ברורה. שלא לדבר על כך שאפילו ההישג הביטחוני של פירוז סיני נשחק מאז לחלוטין, וישראל באיוולתה נאלצת עתה לבלוע להתמודד עם יישות טרור של רצועת עזה- אסון לדורות.
זה תאור עובדתי של המצב שאינו תלוי בהשקפת עולם פוליטית כזו או אחרת.
גדעון ודניאל!
המלחמה המתנהלת היום בישראל בין לאומיים לפרוגרסיביים היא גם אתת התוצאות מההלם הלאומי של תפקוד הממשלה וצה"ל במלחמת יום הכיפורים. זה קו השבר שהישראלים לא התאוששו ממנו.
צריך לדייק.
בקו ברלב היו ביום כיפור כ- 2000 חיילים. כ- 400 ב- 16 מעוזים והיתר בקווי התעוזים והחת"ם.
בצבא המצרי בשלב התקיפה ובצליחה השתתפו כ- 100.000 חיילים. ראה ספרו של שאזאלי.
ועוד לא דיברנו הדלתא במספרי רק"מ, תותחים, טילי נ.ט. ו- נ.מ.
בנתוני פתיחה כאלה (דוקטרינה סובייטית-הפעלת מאסות) זהו פלא גדול שהמצרים הובסו – ובענק.
בקו המעוזים היו כמה מאות ישראלים. קו התעוזים לא שייך לעניין. תקפו אותם בצליחה כמה עשרות אלפי מצרים. זה הסדר גדול. הדיוק אינו חשוב להבין את תמונת פרוץ המלחמה.
מאיפה אתה לוקח ש"המלחמה המתנהלת היום בתוך ישראל היא אחת התוצאות ממלחמת יום כיפור"? זה קו השבר שהישראלים טרם התאוששו ממנו? כמו שהעיר אייל (ראה למטה) כנראה שאתה נטוע עמוק בעלייה השנייה. הניצחון האדיר של צה"ל במלחמת יום כיפור גרם לשינוי פרדיגמה בעליתא המצרית שהוכרחה לשנות עמדות קודמות (הלאווים של חרטום) ולחתום שלום עם ישראל.
בעניין הכאוס הפוליטי המתחולל היום בישראל – אין לו שום קשר ליום כיפור. זה הקונפליקט בין דת למדינה המלווה את ישראל מאז הקמתה.
אתה צודק אם זה היה כדבריך "הניצחון האדיר של צה"ל". אבל זאת היתה מפלה מוחצת, לא של העלייה השנייה אלא של שנים אחרי מלחמת ששת הימים.
אורי
וודאי,וזהו רק קצהו של השבר שנגרם לעם ישראל, שמסתבר שיש רבים בעיקר מהדור הצעיר שאינם מודעים לכך (ואולי טוב שכך). ישראל איבדה את הביטחון העצמי, קברניטיה ומפקדי הצבא חוששים מלנקוט בצעדים נחושים גם במקום שנדרש מחשש מפני ועדת החקירה הבלתי נמנעת והצורך בליווי עורכי דין המתלווה לכול פעילות צבאית והימנעות מלקיחת אחריות. מלחמת לבנון והאופן בו בוצעה הנסיגה מלבנון, והמחדל בהתמודדות עם רצועת עזה- הם דוגמאות לכך. חמור עוד יותר היא אובדן ההרתעה. מה שנחרט בתודעת המזרח התיכון הוא ש"היהוד בורח" (היווה את התשתית לאינטיפדה השניה -לפי עדות חיזבללה), והמאמץ האמיתי של מערכת הביטחון להשיב את ההרתעה- גובה מחיר יקר.
יחד עם זאת, חל שינוי חשוב ברמת הביקורת החופשית. פעם חשבנו שאלו הנמצאים בעמדות ההכרעה- וודאי שיודעים הכול ואין להטיל ספק בהחלטותיהם. מאז יום כיפור- הציבור התחיל לשאול שאלות ולדרוש תשובות, מן אורי שכזה..
תודה גדעון!
מלחמת יום הכיפורים מסמלת את תחילת סופה של מדינת היהודים. הניצחון בקרב אולי ההי גדול משום החיילים הבודדים נמוכי הדרגה. אבל במלחמה הפסדנו והפכנו עם פחדני שאינו וסומך ובצדק על מנהיגיו, עם מפקדי צבא פחדנים ועם תבוסתנות אין קץ. ההמנון " הבטחתם לנו וילה וקדילק ושלוה וגוינטים…" הינו ההמנון החדש של המולדת . התוצאה נראית כרגע ברחובות – הפקר וכאוס וזלזול בכל ובכירי הצבא רועדים ונסחפים או מובילי זרם זה.
מסכים בהחלט!
לצאת נגד הזרם זה בכלל לא קל.
תודה על הכתבות ושיחות המעניינות למרות שהשורשים שלך נטועים עמוק בעלייה השנייה.
מנהיג חכם הוא כזה שיכול ללמוד מנסיונו ועוד יותר מניסיונם של אחרים
במסגרת ספרו הקרב על יפו, אני ממתין למחקר של דר' אורי מילשטיין על הקרב של גדוד 52 של גבעתי ב27-28/4/48 במסגרת מבצע "חמץ" על הכפר ותל א-ריש והמפלה שספג הגדוד
אלי, פרסמתי וניתחתי את הקרב בכרך 12.
אבל הניתוח של ההיסטוריה אף פעם איננו אובייקטיבי. נתון לפרשנות של הכותב והמנתח
תלוי בעמדותיו היסודיות
גילי, הבעיה העיקרית איננה פרשנות אלא השמטת עובדות!