נחוצה ואפשרית הסכמה עם ארה"ב

יחסים בין-לאומיים בנויים על אינטרסים, לרבות אינטרסים המדגישים את הנראות החיובית. מעט מאוד מההחלטות המדיניות מתקבלות משיקולים של צדק ושל מה הוגן. אנו לא תמיד מבינים זאת, ומעדיפים לא פעם להיות צודקים יותר מחכמים.

אין ספק כי לא ניתן בעתיד הנראה לעין לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני על בסיס הקונספט של "שתי מדינות". מנסים זאת זה 21 שנה, וללא הצלחה. הסיבה היא פשוטה: בעיני שני הצדדים, הישראלי והפלסטיני, התועלת שעשויה לצמוח מיישום פתרון כזה קטנה מאוד בהשוואה לסיכון או למחיר. הבעיה היא שמסקנה זו אינה מקובלת בעולם.

הקהילה הבין-לאומית חייבת פוליטית להמשיך ולהטיף ולנסות לקדם דווקא את ההסדר הזה של שתי מדינות. אחד המניעים הפוליטיים הוא הלחץ של מדינות ערב. מבחינת המוסלמים, החל מטרוריסטים בכל המזרח התיכון ועד למנהיגי מדינות ערב לדורותיהם, עצם קיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא התירוץ האולטימטיבי וההסבר לכל דבר רע שקורה.

בשנת 2004 נכחתי בוועידת מינכן לביטחון. נאם שם מלך ירדן. הוא הודה בקיומן של חולשות רבות בעולם הערבי, לרבות פגיעה מתמשכת בזכויות אדם, בשוויון זכויות לנשים ועוד, אבל מיד הסביר כי קשה לעולם הערבי להתמודד עם האתגרים החברתיים הקשים כל עוד מתקיים הסכסוך הישראלי-פלסטיני…

בשנת 2007 היו כמה פיגועי טרור ברכבת התחתית בלונדון. טוני בלייר, ראש ממשלת אנגליה באותה העת, התראיין לטלוויזיה הישראלית ודיווח כי חלק מאותם אנשים שגרמו לפיגועים, מוסלמים ממוצא פקיסטני, טענו בחקירתם כי עשו את אשר עשו "בשל הסבל של העם הפלסטיני".

המסקנה של בלייר, כמו של רבים אחרים, הייתה שיש לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שכן עצם פתרונו יעלים את כל יתר הבעיות שקיימות במזרח התיכון. לאחרונה נפל לאותה המלכודת גם ג'ון קרי, שציטט מנהיגים ערביים ששכנעו אותו כי היכולת להתמודד בהצלחה עם דעא"ש תלויה בפתרון מקדים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

אם כן, הפרספציה שיש לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, דהיינו להגיע בהקדם להסכם של "שתי מדינות", כדי לפתור בעיות גדולות ממנו –מושרשת וחזקה. נראה שהטיעונים הישראליים על כך שאין קשר בין הדברים, ועל כך שפתרון הסכסוך אינו אפשרי כרגע בשל פערים גדולים, ממשיכים ליפול על אוזניים ערלות.

מה בכל זאת אפשר לעשות כדי לשפר את מעמדנו בעולם וכדי למנוע יוזמות מסוכנות באו"ם ובמקומות אחרים? ראשית יש ליצור הבחנה בין שני מושגים: עצם הפתרון וסוג הפתרון. פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני חשוב גם לישראל, אך מי אומר שיש רק פתרון אחד לסכסוך? אולי הגיע הזמן שאחרי 21 שנים  תבחן הקהילה הבין-לאומית גם פתרונות אחרים, או לפחות שינויים ותוספות לפתרון "שתי המדינות"?

האמירה המיוחסת לנשיא מצרים א-סיסי, שיש לבחון את הרחבתה של עזה לתוך סיני כחלק מהפתרון, היא בוודאי כיוון מעניין. צריך להסביר בעולם כי ככל שנבחן גם פתרונות אחרים כן נוכל לקדם את פתרון הסכסוך, וזאת בניגוד להיצמדות לקונספט המוכר, שנכשל שוב ושוב.

שנית – עניין ההתנחלויות. הגיע הזמן שנקיים גם כאן הבחנה בין שני דברים: האחד – המשך בנייה בתוך קווי ההתנחלויות הקיימים, והשני – הפקעת אדמות נוספות לטובת שכונות חדשות או ישובים חדשים. מה שמאיים על עתיד הפתרון הפוליטי הוא הדבר השני בלבד. הדבר הראשון הוא גם צורך מתחייב, עקב ריבוי טבעי וצרכים נוספים, וגם לא פוגע בשום סיכוי להסדר עתידי, שכן הוא אינו "צובע" שטחים חדשים בצבע ישראלי.

ארה"ב הציעה לישראל לבצע הבחנה כזו כבר בשנת 2004. ישראל מסמסה את התשובה. נראה כי אם נגיע עם ארה"ב להסכמות ברורות מה ניתן ונכון לבצע במסגרת הבנייה ביהודה ושומרון ומה לא, נוכל להקטין מאוד את הביקורת הגוברת נגדנו. בארה"ב, ובמידה מסוימת גם באירופה, מוכנים להכיר בדרישות ישראליות הנוגעות לביטחון. קשה להם יותר לקבל פעילות חד-צדדית בנושא ההתנחלויות. הגיע הזמן להפסיק ולשחק במחבואים, ולהגיע להבנות סבירות עם ארה"בגם בנושא זה. והדבר בהחלט אפשרי.