ההתערערות של הסדר האזורי במזרח התיכון מעוררת את הצורך לבחון את מדדיה של עוצמת המשילות בישראל. המציאות המאיימת של ״הסתיו הערבי״ במזרח התיכון ״החדש״, מעמידה בפני הנהגת המדינה אתגרים משמעותיים רבים, שהבולטים בהם הם תמיד נושאי הביטחון והכלכלה. בהקשר זה צפה ועולה בכל חריפותה הסוגיה: האם מערכת המשילות בישראל ערוכה כראוי להתמודדות מול כל מה שהיא נדרשת לו?
בישראל, בשל הנסיבות, הפכו הנושאים השגרתיים שבהם מטפל כל ממשל להיות קריטיים ודחופיםהרבה יותר. נושאים אלה כוללים קביעת סדרי עדיפויות תקציביים בנושאי ביטחון, חינוך, כלכלה, רווחה, בריאות וכיוצא באלה. הם גם כוללים החלטות בנושא יחסי החוץ של ישראל: כינון וחיזוק בריתות בעולם ובאזור, וכמובן תשומת לב מרבית להמשך הידברות זהירה וקפדנית עם הרשות הפלסטינית.
מול כל אלה, מה שנראה לעין בישראל הוא מערכת משילות שמתקשה מאוד למשול. ההתפוררות שחלה במפה הפוליטית, שלפיה אין עוד מפלגות גדולות, גרמה לכך שמבנה הקואליציות במערכת הפוליטית בישראל הפך להיות שברירי ביותר, עד כמעט בלתי אפשרי. בשיטת הבחירות הקיימת בישראל הושגה בעבר יציבות יחסית, בשל העובדה שהמערכת התאפיינה במפלגה אחת גדולה – מפא״י – ובעוד מפלגות בינוניות וקטנות. מצב זה אפשר אז, בדרך כלל, לכונן קואליציות יציבות יחסית.
עד למהפך שהתרחש ב-1977 לא הייתה חלופה לשלטון המפלגה הגדולה, והיא תמיד הייתה זו שהרכיבה את הממשלה. העובדה שלא היו אלטרנטיבות אחרות אפשרה לממשלות שהוקמו אז למשול. המציאות המפלגתית הקיימת היום בישראל יצרה כאמור מצב שברירי של קואליציה המורכבת ממפלגות בסדר גודל קטן, ובשל כך אין גם הכרה בבכירותה של מי שהייתה פעם ״המפלגה הגדולה״.
במצב שכזה, אין זה מקרה שפרשנים פוליטיים בוחנים את השלטון בישראל על ציר ״משך הזמן״ שהוא יחזיק מעמד, ולא על בסיס הישגים מדיניים. דומה שהשאלה שרבים מהם עוסקים בה היא אם נתניהו ישבור את השיא של דוד בן גוריון במשך הזמן בתפקיד, ולא בשאלה מהי איכות תוצרי הממשל בישראל.
מול המציאות המזרח תיכונית המסובכת יותר מתמיד, עולה בצורה נוקבת הסוגיה אם הסטרוקטורה השלטונית הקיימת בישראל בעת הזו עונה על הצרכים. האם קואליציה מתקוטטת של מפלגות יכולה להגשים מדיניות פנים, חוץ וביטחון כפי שאכן מתבקש?
ההתמודדות (פנים-מפלגתית וחוץ-מפלגתית) הקיימת היום בין רסיסי המפלגות, דומה יותר לניסיונות כיבוש אזורי חסות או אזורי השפעה של נסיכויות מאשר למאבק על מדיניות. האירועים הפוליטיים, הכלכליים והביטחוניים המתרחשים אל מול עיננו, מלמדים כי המערכת הפוליטית בישראל איבדה נתחים משמעותיים ביותר מיכולת המשילות שלה, ואי אפשר שלא להצביע על השיטה הקיימת היום, ומאז הקמת המדינה, בתור הגורם העיקרי לשיתוק שאחז בה.
את המציאות הזו מכירים גם ראשי הסיעות והמפלגות המתרוצצות כעת במרחב הפוליטי בישראל, אלא שאין להם מוטיבציה לוותר על מעט פוטנציאל השררה שנותרה בידם. המדיניות המוצאת היום אל הפועל על ידי מוסדות השלטון, מצטיירת יותר כמסכת של פשרות, והיא מלווה תמיד במגבלות ובהתניות. שרים בממשלה מנצלים את מעמדם ואת תחום הסמכות שלהם כדי לעכב מדיניות של משרדים אחרים, וראש הממשלה מוצא עצמו מובך באופן שגרתי על ידי שרים ממפלגות הקואליציה ואף ממפלגתו שלו. בחלק ניכר מדי מתוצרי הממשל בישראל התחושה היא של מדיניות מגומגמת, ולכן יש צורך חיוני באימוץ שיטת בחירות שתאפשר גם משילות ראויה.
בעת הזו נחוץ למדינת ישראל ראש מערכת פוליטית שיהיה בעל סמכות למנות שרים מקצועיים; ראש ממשלה או נשיא שלא יצטרך לחשוש כל הזמן לכיסאו המתערער; שידע שהוא נבחר לקדנציה שלמה ושאינו צריך להתחשב כל הזמן בגחמות של ראשי מפלגות הקואליציה. אם בעבר דובר רבות על הצורך בשינוי השיטה כמענה למסורבלות הפוליטית, כעת עולה הצורך הזה גם, ואולי בעיקר, על בסיס ההבנה כי ללא מערכת שלטונית אפקטיבית מתערערים ונפגעים מאוד המרכיבים המרכזיים של הביטחון הלאומי.
5 תגובות
ד״ר אפרים כהנא מגדיר את הבעייה של הפוליטיקה הישראלית במדוייק.
הניתוח הוא נכון מאוד; מול האתגרים הקיומיים העצומים בהם ניצבת ישראל, היכולויות של הממשלה למשול מאוד מעורערות.
זה מאוד ברור שמה שמתבקש כפי שעולה מן המאמר המצויין, הוא לכונן שיטה ממשלית יציבה ויעילה.
ללא ספק המאמר של ד״ר כהנא קולי היטב לחולשה של המערכת הפוליטית בישראל.
שינוי השיטה זה כורחנולא מותרות.
באטומיזציה הקיימת של המפה הפוליטית, זה נראה עגום מאוד.
יש צורך בהתארגנות ציבורית רחבה שתקרא מעל כל במה לשינוי השיטה שכבר מיצתה את עצמה.
דימוקרטיות עלולת לקרוס, ומה שעולה מהאמאמר של ד״ר אפרים כהנא ממחיש בצורה ברורה את הסיכונים בפניהם אנו ניצבים.
זה אכן ״לוקסוס״ גדול מידי שלא להתגיס ולבצע את השינוי של השיטה הפוליטית בישראל.
לפני חמישים שנה ואולי גם לפני שלושים שנה ניתן היה אולי לקיים את השיטה היחסית והמפצלת.
כעת כאשר כל הזמן צומחות מפלגות חדשות, פיצולים ופרישה, זה נראה ממש בלתי מתקבל על הדעת.
יש ללמוד ממדינות מתוקנות בהן השיטה מאפשרת משילות.
בישראל השיטה הקיימת מאפשרת רק את ההישרדות של כל מיני קבוצות אינטרס, ובדיוק כמו במשלי קרילוב, במקרה הטוב, ״העגלה לא זזה לשום מקום״. במצב אצלנו ״העגלה״ עלולה להידרדר לתהום.
מה שטוב מאוד במאמר של ד״ר כהנא, זה שהוא שם מול עיני ההנהגה מראה ברורה, שממחישה את הסיכונים לביטחון הלאומי בהמשך השיטה הקיימת.
ד"ר אפרים כהנא מדגיש את חוסר המשילות של משטר דמוקרטי מהסוג שנהוג בישראל . אני מזהה בעיה לא פחות חמורה והיא "עצמת הפקידים" בכל הדרגים שעל מנת לעקוף אותה נזקקים ל "מעכרים " ברמות שונות . ישנם היום שרים לשעבר שמוכנים לקדם אינטרסים תמורת עמלה מתאימה .