ועד העובדים החזק במשק

הרמטכ"ל, בין שאר תפקידיו, הוא גם אחד מראשי הוועדים החזקים במשק. תיאוריית קונספירציה גורסת שהוא אפילו מחזיק בצבא. בספרם "ואיך נדע", עונה האלוף (במיל') אהרון פרקש זאבי לשאלתו של תא"ל (במיל') דב תמרי ואומר כי בלי צבא מילואים אין ולא ייתכן צה"ל.

במאמר דעות ב"ידיעות אחרונות" כותב נדב אייל על רוסיה. שם, להבדיל מאשר אצלנו, אין חיל מילואים נכון לשירות בכל רגע. מבין שורות המאמר עולה שנדב התכוון, כנראה, להביע את פליאתו על כך שפוטין העז לצאת למלחמה כשאין בידו גוף צבאי המגובה בידי נבחרת כה זוהרת של אנשי מילואים העשויים ללא חת. לטענתו של האלוף (במיל') יצחק בריק, כשמדובר בנהגי משאיות תחמושת ודלק, מכונאים, תותחנים, טבחים, טענים, קשרים, מפקדי ונהגי טנקים, מנקי מסלולים בבסיסי חיל האוויר (חשוב ביותר) וכל היתר – למעשה אין כאלה גם אצלנו.

בשנת 2002 פרסם המכון לדמוקרטיה את הספר "כל העם צבא? שירות המילואים בישראל" (בעריכת ברוך נבו ויעל שור), הכולל סיכום של כמה דיונים שנערכו ביום עיון במכון בהשתתפות עשרות מומחים ומכובדים. למעט שנת הוצאתו לאור אין בספר תאריכים.

נרענן מעט את זיכרוננו: 2001, 2002 היו שנות האינתיפאדה השנייה. מיקי לוי, אז מפקד אזור ירושלים של המשטרה, היה מתייצב מייד בזירת הפיגוע – בית קפה או פיצרייה, על מנת לסקר ברשתות הטלוויזיה השונות את הזוועה.

"ראשי הוועד" אזרחו אז את מכוניות השירות של הקצינים הבכירים. צעד שאפשר להם לשמור מרחק מפיגועים בדרכם. היוזמה הזו זכתה לתמיכה גדולה מצד "ציבור העובדים". סגן אלוף מיחידת 8200 שגר באלפי מנשה כינה את המהלך "עקרון ההסתוות". הוא ירא מאוד את קלקליה. משה יעלון הסביר את הצעד בנימוק שהטרוריסטים איימו לפגוע באנשי הקבע. חיל האוויר היה מטיס אז את אנשי הקבע שלו בבעל חצור במסוק לירושלים ובחזרה ממנה יום יום. אחד מאנשי הקבע ששירת בבעל חצור גר בכוכב השחר והיה נוסע במכוניתו מהיישוב לירושלים וחזרה. חברת הביטוח של אנשי הקבע דרשה מהם לא לנסוע דרך א-טייבה. אחד המילואימניקים שמע זאת מפי מתנחלים זועמים מכוכב השחר. ילדיהם עוברים היו באוטובוס את א-טייבה יום יום בדרכם לבית הספר בעופרה. הוא תרם, בחוסר זהירות, את החידוד שצה"ל זה צבא ההגנה לישראל. החידוד במקורו מיצה את ההיגיון המעגלי שאפיין את פעילות צה"ל בדרום לבנון בשנות ה-90. לאחרונה, באחד ממאמרי הטרוניה שלו בעיתון הארץ חזר ישראל הראל על החוכמה הזו.

לאחר שרעננו מעט את זיכרוננו לגבי ימי האינתיפאדה השנייה, נשוב לדון במסמך של המכון לדמוקרטיה. בין המשתתפים בדיונים בסוגיית שירות המילואים היו אריאל היימן, קצין מילואים ראשי בקבע בדרגת תת-אלוף, מדבריו ניכר היה שהוא עדיין מסוחרר מהטובה שזה אך ירדה עליו. מגוף העלילה ניתן לחשוב שהוא איש מילואים (עייף, רעב… עיין ערך גבעת חלפון); וישי בר, אז מפקד אוגדה במילואים. בר חזר וציין שחיילים ומפקדים במילואים טובים יותר ממקביליהם הסדירים, ואף גיבה את דבריו בהסברים והוכחות. כמו כן, הוסיף כי תקציב הביטחון ברובו הולך לחיל האוויר ולמודיעין והשאר מוזנחים. השוד ושבר שעליו מדווח לנו האלוף (במיל') בריק התחיל אז. אמירותיו הנוקבות מצאו מענה ראוי ומהיר מצד ראשי הוועד. במהלך שנת 2002 ישי בר התמנה לאלוף בקבע, נשיא בית הדין לערעורים.

בדיונים המובאים בספר חוזרת ונשנית סוגיית המודל של חיל האוויר. מהנאמר במסמך עולה שטייסי המילואים באים יום בשבוע לטוס בטייסות הסדירות. הם מאושרים מאוד, ורק הנשים שלהם, ילדיהם ומעסיקיהם מודאגים ומתגעגעים. ניר גלעד ז"ל היה אחראי על שימור האתוס הזה. הוא נוכח שם כפקיד במשרד האוצר ומכל גיחה שלו בטקסט אנו למדים שהוא טייס.

בטקסט יש גם מעין פליטת פה מעניינת של האלוף אילן שיף: "אם מי שישרת 60 ימי מילואים יקבל זכויות פנסיה כמו איש מילואים של חיל האוויר, ניחא". ב"תולעת המשפט" מצאתי שפלוני, רועי בירון שמו, תובע בשנת 2011 בבית דין לתביעות קטנות על נזקין עקב תאונת וספה. בתביעה יש סעיף על הפסד יום מילואים שהוערך ב-1800 שקל. הוא אז סטודנט לרפואה וטייס במילואים. השופטת בחוסר פטריוטיות דחתה את הסעיף. כשהדיחו משירות מילואים את הטייסים, חותמי מכתב הסרבנים לאחר אמירתו של חלוץ על המכה הקלה בכנף, הייתה זו להם מכה לא קלה בכיס.

עוד עולה מן המסמך כי החל משנת 1984, כשנטל התשלום בגין ימי המילואים עבר בהדרגה מביטוח לאומי לצה"ל, ירדו מספר ימי המילואים לשנה מ-10 מיליון ל-4 מיליון. כמו לעניין אחזקת וביסוס גדר ההפרדה מצאו ראשי הוועד יעדים טובים יותר לכסף.

בשנות ה-90 הפך ממשל רייגן את ברית המועצות המאיימת לרוסיה העכשווית – עלובה, עצבנית ומסוכנת פי כמה. באותו עשור התאדו הקיבוצים, למעט הדתיים, והמושבים לכיסי הבנקים הגדולים וכמה טייקונים והחברים הפכו לבעלי בתים קטנים כדוגמת אבות אבותיהם במזרח אירופה. באותם זמנים גם הסתאבה מערכת הבריאות בארץ כפי שניתן ללמוד מספרו של גיורא איילנד "במזל סרטן הערמונית". שירות המילואים הוא קרקפת נוספת בתרמילו של הקפיטליזם החוגג.

כדאי לנו לזכור כי הממשלה ולא הרמטכ"ל היא המפקדת העליונה של צה"ל.