מיתוס ומציאות במלחמת יום כיפור

האם באמת עמדנו בפני "חורבן בית שלישי"?
חיילים ליד טנק
לוחמי צה"ל במלחמת יום הכיפורים בגולן צילום: Cinemaniac he

מאז שנת 1973, בכל פעם שחגי תשרי מתקרבים, אופפת אותי אווירת נכאים. אני נזכר שכשבוע לפני ראש השנה ההוא זומנתי ליום מרוכז ביחידת המילואים שלי. היה זה גדוד המילואים 39 של חטיבה 188, אשר שכן במחנה ירדן. נתבקשנו לבדוק את הציוד, המלאים ותקינותם בטנקים, בזחל"מים, ובכלי הרכב המסייעים של הגדוד. כך עשינו והבטחנו שלגדוד לא חסר דבר והוא מוכן לכל קריאה.

אחר הצהריים, לכשסיימנו את "ביקורת הציוד", הוכן עבורנו כיבוד בחדר האוכל והסמח"ט סא"ל דוד ישראלי הי"ד הרצה בפנינו והראה על מפת קיר גדולה מעוטרת בסימנים טקטיים, את היערכות הצבא הסורי בסמוך מאוד לגבול. סא"ל ישראלי הסביר שמהתצפיות שבמוצבי הגבול מדווחים בשבועות האחרונים על עיבוי הצבא הסורי ליד הגבול, בדגש על יחידות שריון, ועוד כלי צמ"ה כבדים שלא היו מוצבים ליד הגבול קודם לכן. קחו לתשומת ליבכם, אמר הסמח"ט, שהצבא הסורי ממולנו ערוך למלחמה שיכולה לפרוץ בכל רגע. הם רק צריכים להניע את הטנקים ולהתחיל לנסוע מערבה.

בין ראש השנה ליום כיפור אנו מונים את עשרת ימי תשובה. בימים אלו כל אחד מאיתנו עושה חשבון נפש עם עצמו ועם סובביו. בערבו של יום שלישי באותו שבוע בשנת 1973, חמישה ימים לפני יום כיפור, שבה רעייתי מעבודתה. היא שירתה כקצינה ביחידה 848 (כיום 8200). יואל בן פורת אסף חלק מקציני הבסיס והודיע שבשבת הקרובה (יום כיפור) תפרוץ מלחמה. ברשתות האיסוף, כולל אלו שברוסית, מדברים על מלחמה, כיוון שקיבלו הוראות ממוסקבה לפנות מיידית את בני המשפחות של המומחים הסובייטים ממצרים ומסוריה.

בין השנים 1967 עד 1973 גויסתי 11 פעמים לשירות מילואים, כולן ברמת הגולן. בזמנו, גדוד השריון 39 השתייך לחטיבה ממוכנת 45. לאחר כיבוש צפון הגדה המערבית מיהרנו לאצבע הגליל והשתתפנו בכיבוש הגולן. ישבנו כחודשיים בכפר הדרוזי מסעדה, וקבענו את הקו מסעדה-קונייטרה-בוטמייה כגבול העתידי (עד היום) בין רמת הגולן הישראלית לבין סוריה. עם חלוף הזמן חטיבה 45 הפכה לחטיבה 188. השרמנים של גדוד 39 הוחלפו בטנקי שוט-קל. השתתפנו בבניית קו ההגנה נגד פלישה סורית לגולן. נבנו מוצבים, נחפרו תעלות נ"ט, הוכנו אמצעי מיקוש ונחפרו רמפות לטנקים. כך במשך הזמן מוגנה הרמה נגד פלישה סורית. הגנה שבסופו של דבר סייעה באופן משמעותי לבלימת השריון הסורי ביום כיפור.

הגדוד גויס בו ביום שפרצה מלחמת כיפור. בערך בשעה 14:00 כבר הגעתי למחנה ירדן. התברר שחיילי חטיבה 7 לקחו את הטנקים שלנו ויצאו צפונה, בפיקודו של יאנוש, על מנת לתגבר את גזרת קונייטרה. הטנקיסטים שלנו נסעו באוטובוסים למחנה נפתלי (ליד סג'רה) לקבל טנקים אחרים ולנוע עימם על הזחלים, דרך טבריה, לאזור כורזים. אני, ויתר חיילי וקציני הגדוד, נשארנו במחנה ירדן והספקנו לראות את היעפים של מטוסי חיל האוויר שתקפו את הסורים הפולשים. כך היה גם ביום ראשון. בלילה שבין ראשון לשני נסענו על זחלים דרך ראש פינה לגשר אריק, עברנו אותו מזרחה ולפנות בוקר התחלנו לטפס במעלה גמלא ולהכות בשריון הסורי שנדחף מזרחה.

בשעה 11:00 ביום שני, כאשר כבר היינו אחרי כשבע שעות לחימה והגענו אל רכס מעלה גמלא, קילומטרים אחדים מציר הנפט, שמעתי בטרנזיסטור האזרחי שלי את חדשות קול ישראל מירושלים. הכתב שידר מאחת ממסעדות הלידו שעל שפת הכנרת בטבריה ודיווח שהוא רואה את הטנקים הסוריים רצים על הרכס וגולשים לכיוון הכנרת. מייד ציטטו יתר אמצעי התקשורת, כולל העיתונים למחרת, את כתב קול ישראל ש"דיווח מהשטח", כי הסורים כובשים את דרום רמת הגולן והם מתקדמים אל הכנרת. בימינו קוראים לזה "פייק ניוז". יש להניח שגם מדיווח מטופש זה, בין השאר, צמח המיתוס: "הופתענו, הובסנו, חדלנו, עוד מעט חורבן בית שלישי".

על כן, כבר די מהר, אחרי מלחמת יום כיפור, החלה להתפתח אצלי התובנה שלא הופתענו, לא חדלנו, אלא נלחמנו, הסדיר בלם גם בצפון וגם בדרום וכשהגיעו המילואים תמונת המלחמה השתנתה מקצה אל קצה. תובנה זו התחזקה אצלי עם חלוף הזמן, ועוד יותר כאשר נפגשתי ושוחחתי עם "פונקציונרים" מחו"ל, הן בישראל והן בביקוריי הרבים מעבר לים. חיזוק משמעותי ביותר לתובנה קיבלתי משיחותיי עם עשרות קצינים מצרים ועם קציני ה-MFO (הכוח הרב-לאומי) בסיני, במשך כעשר שנות שירותי ביקל"ז (יחידת הקישור הצה"לית לצבאות זרים) כתחנה אחרונה לשירות המילואים שלי בצה"ל. במחקר מדעי יסודי שערכתי על מעורבות הסובייטים במלחמות הערבים נגד ישראל, נוספו עוד נתונים שתומכים בתובנה שאין לניצחון הצה"לי ביום כיפור תקדים היסטורי.

מכאן אבקש להציע לקוראים או למתעניינים קו חשיבה שונה ממה שרוב רובו של הציבור הישראלי הורגל אליו, בשל הטעיה בתמימות או אולי אף בזדון אופוזיציוני. כאשר אתם דנים או חושבים על מלחמת יום כיפור אתם חייבים לחשוב בשתי קטגוריות נפרדות. האחת היא בהתאם לחוויות שמספרים החיילים והקצינים שהשתתפו במערכה. החל מאלו שלחמו בקווים ועד אלו שטוענים ששמעו משר הביטחון דיין את המשפט "חורבן בית שלישי". מאליו מובן שכולם דוברים דברי אמת. כל אחד על פי התרשמותו האישית, ובוודאי מתוך השקט ששרר בקווים ביום כיפור עד השעה 13:55 (ההפתעה). הקטגוריה השנייה היא ההערכה האובייקטיבית על מהות המלחמה, הגורמים לה, הצדדים המעורבים, בעיקר הסובייטים לצד הערבים, ובעיקר על תוצאותיה. כיום, עם כל הכאב האין-סופי על אלו שלא שבו הביתה, ועל אלו שנותרו מצולקים בגופם ובנפשם, ניתן לתת לעצמנו דין וחשבון אמיתי על תוצאות המלחמה והניצחון חסר התקדים והשפעתם על העצמת מעמדה של מדינת ישראל עם חלוף הזמן.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

6 תגובות

  1. דגני
    אין ספק – ניצחנו בקרב, אבל הפסדנו במלחמה. ועל כך כבר דנו רבות באתר
    באחת העצירות בין עכביש ולכסיקון, פנה אלי כתב רשת זרה, ושאל אותי בחרדה רבה לאיזה אסון אנו הולכים.
    אף שלא הייתי מודע לכול המתרחש- אמרתי לו בביטחון רב- אנחנו ננצח!. כי אין לנו כול אפשרות אחרת.
    תודה לך

    1. גדעון מכובדי,
      תודה על תשומת לבך. אבל, ברשותך אני מקווה, קצת טרמינולוגיה:
      במלחמה יש הרבה קרבות. אין הרבה מלחמות בקרב. אפשר לקבל הגדרה שבמלחמת יום כיפור היו קרבות שבהן "חטפנו" אולם במלחמה כולה אין ספק שניצחנו. הרי אתה עצמך כותב שאמרת לכתב הרשת הזרה שאין כל אפשרות אחרת מלבד ניצחון שלנו. מכל מקום גם התייחסות זו אינה מתייחסת למה שבאמת קרה בעת ההיא. השקפה שלאט לאט תופסת מקום בקרב אלה שמנסים ללמוד את הנושא – למשל הוצאת אוניברסיטת אוקספורד פרסמה ספר בנושא זה בשם: the soviet-israeli war 1967-1973 (2017)) – שתומך בחוזקה בגישה שבעצם ממלחמת ששת הימים ועד התחלת השיחות בק"מ ה- 101 מקהיר זו הייתה מלחמה אחת עם עליות ומורדות שבה ישראל נלחמה עם קואליציה של סובייטים וערבים. כמובן שבמלחמה זו נכללים גם ארגוני הטרור הפלסטינים שהיו למעשה ארגוני פרוקסי של ה- KGB ומלחמות ההתשה בתעלה, בבקעת הירדן, בעמק בית שאן וכו'.
      אני מציע שתתייחס למלחמה זו בהיבטה הרחב ואז פתאום יתברר לך עם מה ישראל נאלצה להתמודד.
      ועוד מילה על גולדה – היא דיברה רוסית כשפת אם. על כן שמעה שידורי רדיו שלהם במקור. לא הייתה צריכה תרגום. על כן היא הבינה יותר טוב מראשי צה"ל את מה שבאמת התחולל בתקופה זו. על כן ההחלטות שהיא קיבלה היו הנכונות.

  2. אם זה הניצחון הגדול וחסר התקדים למה לא ליסד חג להנצחת הניצחון ההיסטורי. כמו יום העצמאות.

  3. אני צעיר שלא חווה בפועל את המלחמה הזאת. אבל בהסתכלות מהצד היא באמת ניראית כמו נצחון גדול

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך