קרבות, שירים וחלומות של לוחמים

זיכרונות של איש מודיעין משדה הקרב במלחמת יום כיפור
מימון בנגמ"ש
מימון אסולין נשען על מקלע נגמ"ש ה-ברדלס ("זלדה") במהלך המלחמה

לאחר נסיעה "זחילה" מהמפקדה שלנו במרכז הארץ, שנמשכה כ-25 שעות ברצף על ציר צר ועמוס במשאיות, במובילי טנקים וברכבים, הגענו תשושים, רדומים ורועדים מהקור המדברי חודר העצמות לרמפה הסמוכה לשדה התעופה "ביר גפגפה" (רפידים).

בעודי מכוון את הנהג שמוריד את הנגמ"ש שלי מהמוביל, הבחנתי במטוסי קרב שמגיחים מכיוון מזרח ומנמיכים טוס לעבר שדה התעופה. הייתי עדיין מטושטש מנסיעת הסיוט הארוכה, וחשבתי לתומי שאלה מטוסינו שחזרו "הביתה בשלום". אלא שתוך שניות ראיתי "מטר" של פצצות נפלטות מבטן רביעיית המטוסים האלה, קפצתי כמו כולם למחסה מאולתר, הפצצות התפוצצו מסביב, הצצתי השמיימה וראיתי את המיגים מבצעים פניית פרסה מעל שדה התעופה וטסים חזרה לעבר התעלה כשמטוסינו רודפים אחריהם. בהמשך התברר כי עיקר המתקפה כוונה נגד מטוסי הדמה שחנו כהטעיה על המסלול, ואז מתוך ההאנגרים זינקו המטוסים האמיתיים ורדפו אחרי המיגים. לפתע, לאחר שיצאנו מהמסתור, החלו להתפוצץ פצצות ההשהיה שהטילו המיגים. אחת מהן התפוצצה ליד חיילת ממפקדת הגדוד הסמוכה לשדה התעופה, ולרוע המזל רגליה נקטעו.

סיימנו לפרוק את שני הנגמ"שים ושמנו פעמינו לעבר ג'בל "אום חשיבה" הלו הוא בסיס "בבל" ("שנער", "נשר") שאותו הכרתי היטב, כי שירתי בו כחייל סדיר. שם חברנו לחפ"ק של האלוף במיל' אריאל שרון שפיקד על אוגדת הטנקים 143. בהמתנה בבסיס הזה לא סיפקנו מודיעין, שכן היו בו יכולות טכנולוגיות, מכשירי האזנה ואנטנות מהמשובחים ביותר, "לא צריכים אותנו שם".

לאחר ימים אחדים ירדנו עם החפ"ק מאום חשיבה והתחלנו לנוע לעבר החזית. כולם ודאי מכירים את תמונתו המפורסמת של אריק שרון, "עטור מצחו" תחבושת לבנה, שהפכה לסימן היכר שלו. חדי העין יבחינו שאין אפילו טיפת דם אחת, או אגל זיעה. שרון לא נפצע בקרב, אלא בתאונה עם הג'יפ בעלייה המפותלת מאוד ל"בבל".

במשך שמונה ימים עצרנו בכמה תחנות, שבהן התאמנו ותרגלנו מצבים שונים, לרבות תיאומים עם כוח החרמ"ש שאבטח אותנו, לצד עבודה מבצעית של אספקת מודיעין לחפ"ק. בענווה גדולה אגיד שבניגוד למלחמת ששת הימים, כאן עשינו עבודה לגמרי לא רעה, בתנאים לא קלים, שרק הלכו והחמירו.

המראות בשולי הדרכים היו קשים, גופות חיילנו מכוסות בשמיכות, כלי רכב, נגמ"שים וטנקים שלנו שרופים, מעלינו קרבות אוויר למכביר ומטוסים שלנו שחגו מעל התעלה מתפוצצים באוויר מפגיעת טילים וצוללים לקרקע בוערים כמו נרות ענקיים. ככל שהתקרבנו לתעלה כך המראות היו מזעזעים יותר. חשנו ביתר שאת את רוחות המלחמה, הדי ההפגזות נשמעו מכל עבר והם הלכו והתקרבו אלינו, בהתאם גם המתח הנפשי במחלקה גאה והתעצם.

בין חיילי המחלקה למ"מ, סגן גבי, החלו חיכוכים שהגיעו כמעט עד כדי מרי של ממש. זאת כי באחד הימים, הוא החליט מתוך כעס, ללא סיבה מוצדקת והגיונית, לצאת מייד לתרגולת ופקד עליי להכין את המחלקה בהתאם. יצאנו שני הצוותים, בליווי האבטחה הצמודה, לתרגיל מיותר לחלוטין שארך כמה שעות. מובן שלא הבעתי עמדה מול החיילים, אלא רק לאחר שמילאתי את הפקודה והייתי לבד עם המ"מ באוהל. שני חיילי סדיר (נדמה לי שלאחד מהם קראו כרמי מוסק, לימים שופט בבית משפט השלום בירושלים) הגישו נגדו קובלנה.

בצוות שלי היו מילואימניקים מבוגרים ורובם פחדו לעבוד בלילה, לכן עבדתי לבד. באחד הלילות, כשאני עם אוזניות מול מכשירי הקשר, ודלת הנגמ"ש פתוחה, הגיח לפתע אחד החיילים, כשהוא מבוהל ומשתעל. שאלתי "מה קרה?" והוא השיב "אתה לא מריח שיורים עלינו אב"כ, איפה המסכות"?! יצאתי מהנגמ"ש וראיתי שהכול שקט, רשתות הקשר שקטות, וגם לא "עליתי" על שום ידיעה שמבשרת על ירי ובטח לא כימי. לפתע הבחנתי בשק השינה שלו שהיה סמוך לאגזוז והבנתי שהוא נחנק מהעשן שלנו, כי התנעתי את הנגמ"ש כדי למלא את המצברים.

התיישבנו שנינו בנגמ"ש לכוס קפה וסיגריה,אותו חייל פתח את סגור ליבו והביע את חששותיו. הוא שלף תמונה שלו מחובק עם אשתו השווייצרית, בלונדינית יפיפייה, וסיפר לי בבכי שהוא כאן והיא בשווייץ, במרחק אלפי ק"מ, ושהוא חושש שהיא לא תשמור לו אמונים ותנטוש אותו לטובת גבר אחר, כי "שם הנשים יותר חופשיות מהישראליות". ניסיתי לעודד אותו, ואמרתי לו שאלה רק מחשבות בהשפעת המצב והמתח הנפשי של כולנו. "תחשוב חיובי, הלוואי וכל גבר היה זוכה לחיבוק כזה מאשתו, רואים בתמונה שהיא אוהבת אותך".

נדמה לי שבבוקר ה-16 באוקטובר, או למחרת, חצה אריק שרון את התעלה ויצר ראש גשר בגדה המזרחית. בערבו של אותו היום קיבלנו פקודה להתכונן לקראת חציית התעלתה. מרגע זה היינו בלבוש מלא כולל נעלים (שלא תיטעו לחשוב שעד עכשיו לבשנו פיג'מות). בסביבות השעה 02:00 קיבלנו פקודה לנוע מזרחה לעבר התעלה.

כמעט כל מי שלחם במלחמה הזאת, בכל תפקיד, לא יצא ממנה כמו שהוא נכנס אליה, לא נפשית ולא פיזית. ומי שלא לחם במלחמה הזאת, לא יבין מה באמת מסתתר מאחורי מילות השיר הנפלא "חורף 73" של שמואל הספרי. בשבילי מילות הפתיחה מספרות את סיפורי ואת ערגתי הפתאומית להקים בית בישראל ולהביא ילדים לעולם, עוד הרבה בטרם נולד השיר הזה. וכך כתב הספרי בשנת 1994: "אנחנו הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש / חלמתם אותנו לראשונה עם שחר, בתום הקרבות / הייתם גברים עייפים שהודו למזלם הטוב".

עם שחר הגענו לגשר "אבירי לב" שאריק שרון הקים דרומית לאיסמעיליה, שוב קידמו את פנינו אותם מראות קשים וריחות הקרב. מרגע זה הייתי בתא המפקד, פלג גופי העליון חשוף לשמש חמימה ומסנוורת עיניים, כל המדפים האחרים בנגמ"ש מוגפים, כולל זה של הנהג, מה שהגביל את שדה הראייה לצדדים.

לעולם לא אשכח את אש התופת שנחתה עלינו מרגע שהתקרבנו עם הזחל לשפת הגשר הזה. עלינו על הגשר והמרגמות עפו לעברנו ונפלו לתעלה מסביב לנו בעוצמה ובכמות מטורפת כמו סערת ברד. הייתי מרוכז כל כולי בהדרכת הנהג שלנו כיצד לנווט החוצה מן התופת הזה. כשהגענו למרחק של כ-100 מטר מהגדה המזרחית ראיתי שאין אף מרכבה לפנינו, הנהג משום מה האט את המהירות. על פי הנוהל אסור היה להיצמד לכלים שמלפנים. אולם מאחור ראיתי משוריין שצמצם רווח מאיתנו, קראתי בקשר הפנימי לנהג "קוזיקרו פול גז"! והוא אכן דהר קדימה. עם הירידה מהגשר הוריתי לו "חזק שמאלה וקדימה" (על מנת לא לחסום את היציאה מהגשר). קפצנו מהכלי ותפסנו מחסה מאחורי תלולית עפר. כידוע, הנגמ"ש הוא המטרה, לכן צריך לנטוש אותו, לעומת זאת אם רסיס פוגע בחייל חשוף הפגיעה עלולה להיות יותר קטלנית מאשר בתוך הכלי, זה מה שנקרא להמר "על החיים ועל המוות" תרתי משמע. לשמחתי הימרנו נכון.

מעבר לגשר התמקמנו, בשל טעות ניווט של אחד הקצינים, על תל סמוך לאיסמעיליה. לאחר שסיימנו להתארגן, התרחקתי כמה עשרות מטרים לעשות את צרכיי. לפתע שוב נחת עלינו מטר מרגמות, הבנתי שהאויב לא רחוק ואנחנו בטווח הראייה שלו. תוך כדי ריצה לעבר הנגמ"ש הרמתי את מכנסיי, "טסנו" למטה, ומשם נסענו דרומה לאורך הגדה המזרחית לעבר שדה התעופה "פאיד" (נחשון), שם כוחותינו כבר השתלטו על האזור ומטוסינו נחתו בו והמריאו ממנו בשלום.

הגענו בשעות החושך להאנגר של מטוסים. חשבנו שסוף סוף נוכל לישון, אבל בשעה 02:00 לערך נכנסה להאנגר יעלת חן תמירה ונאה, הזמרת שולה חן, ואיתה נכנס גם יוסי בנאי, שניהם היו נערצים עליי. הם רצו להופיע ממש באותו רגע, אבל אחרי שיר אחד או שניים הבינו שעדיף לכולם ללכת לישון. העלמה חן שאלה אם יש סדין נקי, יען כי השמיכה הצבאית לא משהו, מייד נשלפו כעשרה סדינים צחים ונקיים, היא אמרה תודה ונרדמה מייד. לפנות בוקר יצאנו למשימה על ג'בל עתקה, הר שמצוקיו מהגבוהים באזור, "לשאוב" מודיעין עדכני על כוחות האויב. כשחזרנו להאנגר שולה ויוסי כבר לא היו שם.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

13 תגובות

  1. מימון יקירי
    בפסקה 10 כתוב שנעתם מזרחה, כנראה שנעתם מערבה לעבר התעלה
    ובפסקה לפני האחרונה ציינת שאחרי המעבר על הגשר נסעתם דרומה על הגדה המזרחית, כנראה נסעתם על הגדה המערבית של התעלה.
    שווה לתקן.
    מכל מקום כל הכבוד על המאמר המרגש ועל לחימתכם ביום כיפור.
    עומד דום ומצדיע.

    1. יצחק יקירי,
      תודה רבה על תשומת הלב, תגובתך מצביעה על כך שקראת את המאמר בתשומת לב, אכן בפסקה הלפני אחרונה כתבתי בטעות שנענו לאורך הגדה המזרחית, בפועל כמובן שזה היה דרך הגדה המערבית, כי כבר חצינו את התעלה ממזרח למערב. היריעה כאן קצרה לכן לא צירפתי מפה של חצי האי סיני עליה סימנתי את כל המסע שמופיע בכתבה.
      גמר חתימה טובה

  2. הלוואי ויהיו לנו יותר שירי שלום וחוויות שלום ופחות שירי מלחמה וצלקות

  3. כמו כן, כמובן שראש הגשר שאריק שרון הקים, כאמור בפסקה 10, היה במערב התעלה. ממנו ירדנו ובשל טעות בניווט נסענו ימינה לעבר איסמעילייה במקום שמאלה, לעבר שדה התעופה האיד.

  4. זוכר את הימים והלילות ללא שינה כשאפילו לא רצינו לחשוב מה עלול לקרות

  5. להלחם כמובן על חירותנו בכל מחיר
    לחתור במקביל לשלום שיסיים את מלחמות הסיוט המיותרות

  6. מימון ידידי, התרגשתי לקרוא את המאמר ולחוות את זכרונותיך מהמלחמה. אני שרתתי בדרום רמת הגולן והייתי כוח עתודה כלוחם חי"ר שכידוע לא עשו בנו שימוש למעט חיילי החי"ר הסדירים של הנח"ל המוצנח שהחזיקו את שורת המוצבים בדרום רמת הגולן וחיילי גולני וצנחנים בנסיון לכבוש חזרה את מוצב החרמון.
    המאמר שלך מצטרף לחויותיהם של אלפי חיילי מילואים שהוזנקו למלחמה חלקם בציוד חסר ע"מ לבלום את הפלישה המצרית. נקווה שהזמן מרפא ולוא במעט את מאורעות המלחמה הקשה, ואת מותם של לוחמים רבים שהקריבו את חייהם למען קיומה של המדינה. יהי זכרם ברוך

    1. תודה חבר יקר, גם אם לא עשו בכם שימוש ככח עתודה בגולן, אני מכיר את תרומתך לצבא ולמדינה בדרגת סגן אלוף שהוענקה לך ע"י רבין ז"ל, וכן את תרומתך הרבה לקהילה בתפקידך השונים. אגב במלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982 גם אני עם הצוות שלי היינו כח עתודה, שאם חלילה מי משני הצוותים שהיו בפנים היו נפגעים אזי אנחנו היינו נכנסים לעשות את המלאכה. לשמחתנו שני הצוותים יצאו בשלום. שבת שלום וחג סוכות שמח.

  7. מימון שלום
    אני בטוח שאתה זוכר אותי,גדלנו וצמחנו יחד בחברת הנוער ארז בבית קמה,חיים וחנה ז"ל העניקו לנו ערכים שמלווים אותנו עד עצם היום הזה,לפני הצבא נפרדו דרכנו,קראתי את המאמר שלך בשקיקה,מזדהה עם כל דבריך,קראתי את סיפור המלחמה שלך יום הכיפורים,גם אני נלחמתי ביום הכיפורים,היתי לוחם סיירת "במבה"והזלדה שלנו חטפה פגיעה של פגז מרגמה 160 מ"מ,ארבעה מרעי הלוחמים נהרגו אחרים נפצעו ואני נכה צה"ל הלום קרב,מקווה שיצא לנו לדבר,יום טוב

  8. הייתי שם.
    חטיבה 274 חבלן גדודי.
    מול איסמעיליה.
    השתתפתי בכיבוש מוצב "הברגה" ואחר כך התמקמנו בה עד שפוצצה.
    לא אכנס לסיפור האישי, אתה תיארת אותו היטב.
    אותו אזור, אותו מסלול, אותם מטוסים שהפציצו, שכחת את טילי ה"פרוג" ונחילי הנותבים שניסו לפגוע בהם, את מקבצי המוקשים נגד טנקים.
    מי שהיה, לעולם לא ישכח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך