"אפרוח" בשמי דימונה

זיכרונות מימי מלחמה ופגישה מפתיעה בעידן של שלום
תמונה של אילן
אילן הייט

קיומו של הכור האטומי הישראלי בדימונה הציק מאוד למצרים בשנות השישים של המאה הקודמת. עבדול נאצר ויועציו היו מוטרדים מהאפשרויות הצבאיות שהכור הזה סיפק לישראל, למרות ה"עמימות" לגביו שנשמרה אז אף טוב יותר מאשר בימינו.

בימי המתיחות הביטחונית-פוליטית ששררה באזורנו בשבועות שקדמו למלחמת ששת הימים, החליטו המצרים לצאת למבצע נועז ולשלוח מטוסים שיצלמו מגובה רב את הכור בדימונה. זאת במטרה לנסות ולגלות מה הישראלים מסתירים שם.

תכנון הגיחות שלהם היה נכון מבחינה מבצעית: מטוס הצילום מדגם "מיג 21" הסובייטי המריא בכל גיחה מאזור תעלת סואץ, טיפס לגובה רב מעל לחצי האי סיני והאיץ למהירות על-קולית. כשהגיע וחדר לגבול ישראל, דרומית לרפיח, לא היה כל סיכוי למטוסי ה"מיראז' 3" הישראליים ליירט אותו. זו הייתה בעיה של מרחב וזמן: מטוסינו שהוזנקו מבסיסי חיל האוויר בתל-נוף וחצור היו בפיגור אחר ה"מיג" המצלם שחלף בשמי דימונה ופנה דרומה לכיוון שארם א-שיח'. אנו, הטייסים שהוזנקו ליירט אותו, אפילו ראינו את ה"מיג" המצרי רחוק וגבוה מעלינו ולא יכולנו להשיגו. לתזכורת: טילי ה"הוק" מתוצרת ארה"ב שהיו ברשות צה"ל והוצבו בקרבת הכור בדימונה להגנתו, כלל לא יכלו להגיע לגובה שבו דהר לו ה"מיג" המצרי המצלם.

בחיל האוויר חשבו על פתרון טכנולוגי יצירתי: להתקין במטוס ה"מיראז' 3" מנוע רקטי! מנוע כזה יאיץ את המטוס למהירות על-קולית הרבה יותר מהר ויסייע לו גם בנסיקה לגובה, כך שיצליח להגיע וליירט את ה"אפרוח" (זה היה שם הקוד של ה"מיג" החצוף). מסתבר כי ה"מיראז' 3" תוכנן בצרפת גם לאפשרות טכנולוגית שכזו. חיל האוויר הזדרז ורכש כמה מנועי רקטה מתאימים ואת הדלק המיוחד להפעלתם.

נשארה רק בעיה אחת: לאמן את הטייסים. לצורך היירוט הזה נדרשו המבצעים להמריא בכוח מלא של המבער האחורי, המופעל ביחד עם הרקטה, לנסוק במהירות בל-תאומן, להאיץ אל מעבר למהירות הקול, לפעול על פי הנחיות המכ"ם של יחידת הבקרה, ל"נעול" את מערכת המכ"ם של המטוס על המטרה, לשגר עליה טיל אוויר-אוויר שכינויו "יהלום" (למתעניינים – Matra 530) ולחזור בשלום לנחיתה, על טיפות הדלק האחרונות.

לשם כך נשלחה לצרפת קבוצה קטנה של טייסים ואני ביניהם. במעטה של חשאיות הגענו לבסיס חיל האוויר הצרפתי בדיז'ון (כן, העיר של החרדל…) ושם תרגלנו את פרופיל הטיסה בסימולטור מיוחד של המארחים. האימונים והוראות הבקרה היו בצרפתית בלבד. המפגש עם הטייסים הצרפתים בבסיסם היה מעניין וכלל גם ארוחות צהריים משותפות. הטייסים הצרפתים נהגו לשתות יין לפני הטיסות של אחר הצהריים. מבחינתם – עניין של מה בכך. אולם אנו, הישראלים, הופתענו מאוד.

חזרנו לארץ מאומנים ומיומנים, אך לאחר שחצי האי סיני נכבש במהלך מלחמת ששת הימים, לא היה כבר צורך בסוג היירוט הזה. ה"מיג" כבר לא היה יכול להאיץ מעל שטחנו וגיחות ה"אפרוח" מעל דימונה הופסקו. מנועי הרקטה הושמו במחסן של תחזוקה ובעצם נשכחו. אנו, הטייסים המאומנים, עברנו למשימות אחרות של חיל האוויר ולחמנו במלחמות נוספות שאזור המזרח התיכון זימן לנו.

* * * * *

חלפו שנים רבות. אנשי החבורה מדיז'ון (להוציא אחד מאיתנו שנהרג במלחמת יום הכיפורים) השתחררו מחיל האוויר ועברו לעיסוקים אזרחיים.

אחד מהחבורה, טייס רב-עלילות מימיו בחיל האוויר ששמו אסור בפרסום, פנה לעסקים. הוא מצא כי עם התפתחות תחום התעופה האזרחית בישראל נוצר עניין רב של טייסים פרטיים במטוסים קלים זעירים במשקלם – "Ultra-Light". הוא החליט לייבא מטוסים כאלה מחו"ל ולמכור אותם לחובבי טיס. הוא יצר קשר עם נציג של חברה מאוסטריה, שהתמחתה בייצור של מטוסי "אולטרה-לייט". העסקה יצאה לפועל וראשוני המטוסים הגיעו לישראל.

כדי להדק את הקשרים, החליט חברנו לקיים פגישת עסקים עם הנציג האוסטרי של יצרן המטוסים הזעירים. הם נפגשו בבית קפה בווינה. תוך כדי השיחה אמר הנציג האוסטרי: "אתה טייס. גם אני הייתי טייס!". חברנו שאל אותו על עברו וניסיונו התעופתי ושמע ממנו את הסיפור הבא: "נולדתי לאב אוסטרי ולאם מצרייה. גדלתי בווינה, אך ידעתי גם ערבית, שבה שוחחתי עם אימי. בתום לימודיי בבית הספר התיכון נסעתי לטיול משפחתי במצרים, לפגוש את קרוביי המתגוררים שם. להפתעתי, נעצרתי בשדה התעופה של קהיר בעת ביקורת הדרכונים. מסתבר כי הייתי חייב בשירות צבאי במצרים. כל מאמציי ופעילות משפחתי בנושא לא הועילו ונאלצתי להתגייס! בעת תהליך החיול שלי נשאלתי: "חיל רגלים או חיל האוויר?" ובחרתי בחיל האוויר.

עברתי קורס טיס, הוסמכתי כטייס קרב ולאחר אימונים נוספים הוצבתי בטייסת מטוסי "מיג 21" ליד תעלת סואץ. ידעתי שפות זרות ולכן קודמתי מהר לתחום הצילום האנכי למטרות מודיעין, שבו התמחיתי. יחד עם יועצים סובייטים בניתי את חתך הטיסה שאִפשר לנו לחלוף בשמי דימונה במהירות, לצלם את הכור ולהסתלק מבלי שהציונים יצליחו ליירט אותנו. היה לי הכבוד לבצע כמה וכמה גיחות כאלה… לאחר תום חוזה השירות שלי השתחררתי, חזרתי לווינה, נשארתי בתחום התעופה בעסקי ה"אולטרה-לייט" והנה אני כאן".

חברנו היסס אם לספר לשותפו האוסטרי-מצרי כי בעברו היה בין המנסים ליירט אותו ושהתאמן להפילו, בסיוע מנוע רקטי!

אכן, העולם קטן.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

12 תגובות

  1. אין בדימונה שום כור אטומי. יש בארץ שני מרכזי מחקר לאומיים אחד מהם באזור החוף והשני בנגב. בשניהם פועל כור גרעיני אך זה זה רק חלק ממרכז המחקר. אם המיגים היו טסים בשמי דימונה הם לא היו יכולים לצלם שם שום כור גרעיני.

    1. תגובתך מעניינת. אגב המטוס שטס מעל "הנגב" היה מיג 25 שהוטס בידי טייס רוסי. נכון, לחיל האוויר לא הייתה יכולת ליירטו.
      לגבי הרכבת מנוע רקטי על מיראז' 3 לא ברור איך הפיזיולוגיה האנושית הייתה עומדת נגד עומס ה- G שהיה נוצר בעת ההאצה.

  2. והתובנות שלי מהסיפור היפה הזה = אולי את רוב המלחמות והקורבנות אפשר לחסוך?

  3. טוב, גיורא מקפיד ש קמ"ג לא תקרא" הכור בדימונה" ובצדק, אבל הכוונה ברורה. סיפור מעניין, שלא הייתי מודע לו, על מה שהיה מקום העבודה שלי. אני רק יכול להניח שהמצרים לא למדו הרבה מהגיחות האלה.

  4. יש בתגובות מעט סלט ולכן קצת עובדות.
    המיג 25 (פוקסבאט) הרוסיים הגיעו למצרים במרץ 71 (מלחמת ההתשה). עם יתרון גדול שהיה להם על הקורנסים בגובה ובעיקר במהירות, הם חדרו לסיני לגיחות צילום לא אחת וכל נסיונות הירוט במה שנקרא אז "נוהל אפרוח" כשלו. היה מקרה אחד בלבד שבו קורנס שלנו הצליח לשגר עליו טיל, אך המרחק היה גדול והטיל איבד יכולת תמרון כשהגיע לגובה של המיג. באחת מגיחות הצילום האלכסוניות, טס המיג 25 בים מול חופי סיני וצפונה, והגיע עד מול חופי נתניה. לנגב לא חדרו מעולם.

  5. אגב, מי שכן טס במיראז עם רקטת האצה ("ג'אטו), הוא דני שפירא. לא זוכר אם זה היה על המיראז 3 או 4. בכל אופן זוכר את התאור של טיסה זו כפי ששמעתי מדני עצמו. לדבריו הוא הגיע לגובה מטורף ולא הצליח להוריד את האף והמטוס המשיך להאיץ ולטפס עד שדני החל לחשוש שהוא עומד לעזוב את גדור הארץ

  6. שלום לקוראי הסיפור.
    הנה כמה הערות למעירים:
    "כור גרעיני" או "מפעל טקסטיל" כפי שקראו לו אז… מה שחשוב הוא שהמצרים רצו לדעת מה מתרחש שם ולכן שלחו מטוסי צילום לחדירות מסוכנות מבחינתם לשטחנו.
    המטוס שחזר צילם כמה פעמים את הנגב היה מיג 21 – ולא מיג 25, שהופל בעימות בצפון עם הסורים, אך זה סיפור אחר. רדפנו אחרי המיג 21 הזה. זהינו אותו בקשר-עין, אך הוא היה רחוק, מהיר וגבוה מאתנו.
    ואחר כך פגשנו את הטייס שלו. ככתוב בסיפור.
    המנוע הרקטי במיראז' לא יצר תאוצות "G" אנכיות על גוף הטייס ולא היווה בעיה פיזיולוגית כלל. התאוצה הייתה רק במישור האופקי – וזו הייתה חוויה דומה לתחושה של המראה בעזרת "קטפולט" מנושאת מטוסים.
    נעים להיזכר…

  7. וזה עוד כלום לעומת סיטואציה של טיס יהודי ישראלי מול טיס יהודי סוביטי

  8. עוד סיפורים מהסגנון הזה בבקשה
    בלי אקטואליה מלוכלכת
    אם תובנות חשובות

  9. יש כאן באתר כותבים וגולשים שהסחפורים מחייהם יכולים לתת את ספר החיים

  10. אין צורך לפרט דוגמאות עד כמה מי שהיו אויבים קשים יכולים להפוך לחברים חיוביים. ורצוישכך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך