הוכנו בסנוורים

עדות שהיא גם משל ממלחמת יום הכיפורים
מפת המתקפה המצרית he.wikipedia.org

לפני 41 שנים פרצה מלחמת יום הכיפורים. אחד האירועים המכוננים בחיי. לפני 4 שנים כתבתי על התובנות שרכשתי באותה מלחמה ארורה, במאמר שפרסמתי בעיתון "הארץ". כל זאת באמצעות סיפור פרטי שהבהיר היטב את הבעיות הלאומיות שנחשפו. כעת אביא עדות נוספת, על אירוע אחר שהתרחש בהפרש של ימים ספורים. תפאורתו מרתקת קצת פחות מזו של הסיפור הקודם, אולם המסרים כמעט זהים.

כמה מילים של רקע. הייתי אז איש מילואים צעיר, קצין זוטר שיצא לשירות מילואים עם חייליו לתקופה של חודש וחצי. פיקדתי על מעוז בתעלת סואץ שנקרא "לחצנית". השתחררנו מהשירות ממש בערב ראש השנה, כלומר 10 ימים לפני פרוץ המלחמה. ישבנו לנוכח פני האויב, שעשה את הכנותיו האחרונות למתקפה האדירה שרקם, וסירבנו להבין את שראו עינינו.

איוש המוצב היה דליל עד כדי גיחוך. חלק ניכר מהתחמושת היה קיים רק ברישומי המלאי, כלי נשק משמעותיים לא היו כלל בידינו. מנגד הבחנו בקלות בפעולות תגבור של כלי נשק כבדים בצד השני. בוצעו שם גם עבודות עפר משמעותיות. אנחנו כלל לא התרגשנו. מאז המלחמה הקודמת (ששת הימים) האמנו ברוב שחצנותנו כי הניצחון מובטח לנו מראש. גם סמכנו על כך שיש מישהו שיודע, מבין ומנהל את הכול בדרך האופטימאלית.

ממש ימים אחדים טרם שחרורנו, או אם תרצו כשבועיים לפני שהמלחמה פרצה והחזירה אותנו אל החזית, זכיתי במוצב שלי לביקור מלכותי. באותם ימים של שלווה הוחלט להחליף כחלק מהשגרה את מפקד החטיבה המרחבית שהייתה ממוקדמת בבלוזה. חטיבה 275 הופקדה על הגזרה הצפונית של תעלת סואץ, כולל על המוצב שעליו פיקדתי. כך התבשרתי שהמח"ט היוצא וזה הנכנס יעברו במוצב כחלק מהחפיפה שלהם.

הייתי אז איש צעיר ואבא טרי. הייתי ממושמע מבצעית, אבל בתור איש מילואים הרשיתי לעצמי שלא להתרגש מהמסורות ומהטקסים הצבאיים שאולי מרשימים את אנשי החובה. במקרה שני הקצינים היו מפקדי הגדוד שלי בגולני, זה אחר זה, כאשר עשיתי שם את שירות החובה ואפילו קצת בצבא הקבע. הכרתי אותם ולכן התרגשתי עוד פחות מהגעתם. בחלק הראשון של הביקור הם ניצבו לבדם בנקודה הגבוהה במעוז, ואז נקראתי להצטרף אליהם. ביליתי עמם כרבע שעה. בהרף עיין הם שאלו אותי מה קורה בגזרה לדעתי. סיפרתי את שכולם ידעו, על פעילות התגבור הבלתי שגרתית ועל עבודות עפר עד קו המים. זה לא עניין אותם והם לא שאלו שום שאלה.

את רוב הזמן הם הקדישו לבדלי הסיגריות. כאמור ניצבנו לרגלי מגדל התצפית של המוצב. למעלה ישבו יומם ולילה תצפיתנים שהתחלפו כל כמה שעות. החיילים ברובם המכריע עישנו, וכך במשך שנים לא מעטות הושלכו כמויות אדירות של בדלים ממרומי המגדל אל מרגלותיו. כל האזור היה מכוסה בקונצרטינות תיל סבוכות, פרט לשביל צר מאוד שהוביל אל המקום. הקרקע בין אותן גדרות תיל הייתה מרוצפת בפסולת סיגריות.

נשאלתי מדוע האזור כולו זרוע בבדלי סיגריות, והסברתי שבכל שנות קיום המעוז יושבים חיילים בשמירה ואין להם הרי מאפרות. ניתנה לי פקודה נחרצת להטיל על חייליי לפרק את כל הקונצרטינות ולנקות את הבדלים. שלפתי כנגד טיעון חזק – האזור היה מכוסה בשלטים על אודות מיקוש, אף שבפועל לא היו שם מוקשים. בתדריכים המוקדמים שקיבלתי כמפקד המוצב נאמר לי כי הדבר נועד להטעות את האויב. לכן נאסר עלינו להיכנס למקום, גם אם למשל נפל כדור משחק בין הגדרות, כדי שהאויב לא יבין שהמקום אינו ממוקש באמת. הסברתי שמבצע ביעור בדלים יחבל ברעיון הדגול של הטעיית האויב. מבלי כל היסוס נעניתי שניקיון חשוב יותר מכל דבר.

ברוב חוצפתי העזתי למלמל משהו על כך שאף אחד לא מתייחס לדיווחים המבצעיים אבל מקדישים תשומת לב לזנבות הסיגריות. אז נורה לעברי משפט שחרות במוחי לנצח: "אתם לא תמותו מהאויב, אלא מהלכלוך". ויתרתי ולא המשכתי את הוויכוח. היה לי ברור שאת הפקודה הזו לא אבצע, הרי כעבור כמה יממות כבר אהיה אזרח בביתי, ובעיית הניקוי תהיה של מפקד המעוז באחד המחזורים הבאים.

כמה יממות לאחר מכן השתחררנו. כעבור עוד ימים אחדים הוזעקנו למלחמה שגבתה מחיר כבד. המוצב "שלי" נכבש ראשון מכולם על ידי המצרים, כ-20 דקות מפתיחת המלחמה. אולי בגלל שהיו שם בדלי סיגריות. המפקדים הבכירים, שהופקדו על הגזרה כמקצוענים מתוגמלים, לא הבינו איפה הם חיים. גם אנחנו הזוטרים, שבאנו מהבית לתקופה קצובה, לא הבנו מה מתרחש מסביב. הוכנו בסנוורים.

בדיוק השבוע דווח באחד מאתרי האינטרנט המקומיים כי אחד משני אותם קצינים בכירים מאשים כעת את רעהו במצב הלקוי של כוחותינו בגזרה האמורה. אין לי כלל עניין להיכנס לוויכוח האישי הזה. אין בו גם תועלת. אני סבור שהמצב היה חמור הרבה יותר. הייתה זו תופעה כוללת של אי-רצינות, העדר שליטה וחוסר יכולת, שהביאה את כולנו על פי תהום. את המדינה הצילו הלוחמים. יש לי הרגשה רעה שהמצב כעת לא טוב יותר. התוצאות בשטח לא מוכיחות אחרת.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

17 תגובות

  1. כמי שהיה חייל סדיר באותה מלחמה רק בשנים האחרונות אני מתחיל להבין מה שקרה סביבי הייתי באש ובמלחמה בגולן ולא הבנתי כלום

  2. ושאלת השאלות האם באמת למדו מאותה מלחמה ארורה ? ואנחנו לא ממשכים בחלם

  3. יונתן,
    אתה המחבר של המאמר ? זו עדות אישית שלך ?

    גמר חתימה טובה,
    אמנון

    1. אמנון שלום,
      אכן. מה מפתיע כל כך
      אם אתה רוצה סיפור הרבה יותר מדהים שקרה לי באותם ימים עצמם
      תכנס לגוגל
      תכתוב: יונתן קורפל האחד שידע לשאול
      תגיע למאמר שפרסמתי בזמנו בעתון הארץ שבמרכזו חייל שלי ושמו לוסיה ז'ראר

  4. יונתן, אכן סיפור מרשים. גם אנחנו בעת שגויסנו באותה שבת, נשלחנו דרומה עם נשק אבל ללא תחמושת. מדובר בפלוגת הסיור של חטיבה 217. לאט לאט עולים הזכרונות….

  5. לא מפתיע כלל, רק סקרנות. הרי אנו בני אותו מחזור, כנראה עם היסטוריה צבאית דומה.

  6. אכן המאמר משקף נאמנה את אשר ארע באותן תקופות. את משפט המחץ בקשר לליכלוך שמעתי בעצמי בחודש מאי 73 מאותו קצין בכיר עת שימשתי כמפקד מוצב עטיפה או בשמו הקודם בודפסט שהיה היחיד שלא נכבש על ידי המצרים במלחמת יום הכיפורים

  7. ראשית אני רוצה להגיב ולהגיד שנהנתי לקרוא את המאמר.
    לא מזמן שוחחתי עם אחי הקטן שמסיים בחודשים הקרובים את שירותו, ובתור אחד שהשתחרר רק לפני חמש שנים אני רוצה להגיב ולהגיד שהמצב לדעתי הרבה יותר טוב בימנו.
    זה שהתקשורת "מוכרת" לנו שחיילנו אינם מוכנים, שהצבא לא מוכן לקרב זה ממש לא נכון אני חושה שזה נועד להפחיד את האזרחים ובכל השמאל מנסה למנוע מלחמה.
    המלחמה האחרונה מוכיחה זאת מעבר לכל ספק. אומנם לא הבסנו אויבנו וגרמנו להם לחזור לשולחן משא ומתן בצורה מתחננת אבל במקרים כאלה יש להשוות למלחמות אחרות בעולם. אם נשווה למלחמות אחרות כמו האמריקאים בוויטנאם נראה שההישגים שאנחנו השגנו במלחמה האחרונה הם ממש משמעותיים.
    אומנם חמאס זה לא וייטנאם אבל גם אנחנו לא ארצות הברית.

    לכן לדעתי יש לראות את הדברים באופטימיות ובציפייה לשפר ולהשתפר

  8. כשפרצה המלחמה הייתי בחופשת שחרור והוחזרתי לשרות יומיים לפני כן.בשבוע הראשון למלחמה הייתי במתקן להפעלת אמצעים מיוחדים בעורף. המתקן ביצע פעילות לחימה מרחוק שלעיתים היה קריטי. במקום שרר מן הסתם מתח רב המתקן פעל ללא הפשקה והלוחמים שעברו דרכו הרעישו וליכלכו ועישנו וכו'. בשלב מסויים, מתוך הצורך להכניס את הפעילות לריכוז פקד אחד הקצינים להפסיק כל פעילות ולשטוף את הרצפה. משימות חשובות ביותר הופסקו, החיילים עזבו את המקום וחיכו בחוץ לגמר השטיפה וייבוש הריצפה…גם כאן היה הניקיון חשוב יותר מהפעולה המבצעית

  9. בתור לוחם לשעבר בחטיבת גולני , אני יכול להעיד על כך, שהמצב לא השתנה. ישנם קצינים בכירים, אשר ממשיכים להתעסק בטפל ולא בעיקר.

  10. במלחמת ששת הימים, ימים אחדים לאחר פרוץ המלחמה, (הייתי אז חי"רניק) שבינו בואדי קוריה חיילים מצריים שנעו עם פלנלית בפתח הקנה. הקצינים שלהם כבר לא היו בגזרה, ובכל זאת הנשק היה מוכן למסדר המפקד. במלחמת יום הכיפורים בלילה השלישי למלחמה, (כטייס) הטסתי מטוס תובלה קל ל"אום חשיבה", המטען כלל טלפרינטרים, קציני מודיעין, מגבים מטאטא וסמרטוטי רצפה… מי אמר שהקפדה על הנקיון לא הכריעה את הקרב.

    1. מה לדתך לכתוב משהו משלך על הנושא?
      נראה לי שאתה יכול לתרום רבות

      1. יונתן קורפל שלום ברצוני לקרוא את כתבתך בהארץ
        האם אמיר ראובני היה מפקדכם
        אבנר אפרתי ממפרקת היה חברי מילדות
        אשמח להשיג את האימיל שלך

  11. ומה תאמרו על טנקיסטים שיוצאים למלחמת יום כיפור עם רובה צ'כי בטנק?

  12. האופוריה שלאחר מלחמת ששת הימים סינוורה הדרג הפיקודי.התעלמו הכול ההרתעות במחשבה שאיש לא יכול לנו.
    לצערי קו מחשבה זאת הינו אחד הגורמים הראשיים לנפגעים הרבים.
    מאמר מעניין ומרתק.
    על בדל סיגריה התעכבו….הזוי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך