הוכנו בסנוורים

לפני 41 שנים פרצה מלחמת יום הכיפורים. אחד האירועים המכוננים בחיי. לפני 4 שנים כתבתי על התובנות שרכשתי באותה מלחמה ארורה, במאמר שפרסמתי בעיתון "הארץ". כל זאת באמצעות סיפור פרטי שהבהיר היטב את הבעיות הלאומיות שנחשפו. כעת אביא עדות נוספת, על אירוע אחר שהתרחש בהפרש של ימים ספורים. תפאורתו מרתקת קצת פחות מזו של הסיפור הקודם, אולם המסרים כמעט זהים.

כמה מילים של רקע. הייתי אז איש מילואים צעיר, קצין זוטר שיצא לשירות מילואים עם חייליו לתקופה של חודש וחצי. פיקדתי על מעוז בתעלת סואץ שנקרא "לחצנית". השתחררנו מהשירות ממש בערב ראש השנה, כלומר 10 ימים לפני פרוץ המלחמה. ישבנו לנוכח פני האויב, שעשה את הכנותיו האחרונות למתקפה האדירה שרקם, וסירבנו להבין את שראו עינינו.

איוש המוצב היה דליל עד כדי גיחוך. חלק ניכר מהתחמושת היה קיים רק ברישומי המלאי, כלי נשק משמעותיים לא היו כלל בידינו. מנגד הבחנו בקלות בפעולות תגבור של כלי נשק כבדים בצד השני. בוצעו שם גם עבודות עפר משמעותיות. אנחנו כלל לא התרגשנו. מאז המלחמה הקודמת (ששת הימים) האמנו ברוב שחצנותנו כי הניצחון מובטח לנו מראש. גם סמכנו על כך שיש מישהו שיודע, מבין ומנהל את הכול בדרך האופטימאלית.

ממש ימים אחדים טרם שחרורנו, או אם תרצו כשבועיים לפני שהמלחמה פרצה והחזירה אותנו אל החזית, זכיתי במוצב שלי לביקור מלכותי. באותם ימים של שלווה הוחלט להחליף כחלק מהשגרה את מפקד החטיבה המרחבית שהייתה ממוקדמת בבלוזה. חטיבה 275 הופקדה על הגזרה הצפונית של תעלת סואץ, כולל על המוצב שעליו פיקדתי. כך התבשרתי שהמח"ט היוצא וזה הנכנס יעברו במוצב כחלק מהחפיפה שלהם.

הייתי אז איש צעיר ואבא טרי. הייתי ממושמע מבצעית, אבל בתור איש מילואים הרשיתי לעצמי שלא להתרגש מהמסורות ומהטקסים הצבאיים שאולי מרשימים את אנשי החובה. במקרה שני הקצינים היו מפקדי הגדוד שלי בגולני, זה אחר זה, כאשר עשיתי שם את שירות החובה ואפילו קצת בצבא הקבע. הכרתי אותם ולכן התרגשתי עוד פחות מהגעתם. בחלק הראשון של הביקור הם ניצבו לבדם בנקודה הגבוהה במעוז, ואז נקראתי להצטרף אליהם. ביליתי עמם כרבע שעה. בהרף עיין הם שאלו אותי מה קורה בגזרה לדעתי. סיפרתי את שכולם ידעו, על פעילות התגבור הבלתי שגרתית ועל עבודות עפר עד קו המים. זה לא עניין אותם והם לא שאלו שום שאלה.

את רוב הזמן הם הקדישו לבדלי הסיגריות. כאמור ניצבנו לרגלי מגדל התצפית של המוצב. למעלה ישבו יומם ולילה תצפיתנים שהתחלפו כל כמה שעות. החיילים ברובם המכריע עישנו, וכך במשך שנים לא מעטות הושלכו כמויות אדירות של בדלים ממרומי המגדל אל מרגלותיו. כל האזור היה מכוסה בקונצרטינות תיל סבוכות, פרט לשביל צר מאוד שהוביל אל המקום. הקרקע בין אותן גדרות תיל הייתה מרוצפת בפסולת סיגריות.

נשאלתי מדוע האזור כולו זרוע בבדלי סיגריות, והסברתי שבכל שנות קיום המעוז יושבים חיילים בשמירה ואין להם הרי מאפרות. ניתנה לי פקודה נחרצת להטיל על חייליי לפרק את כל הקונצרטינות ולנקות את הבדלים. שלפתי כנגד טיעון חזק – האזור היה מכוסה בשלטים על אודות מיקוש, אף שבפועל לא היו שם מוקשים. בתדריכים המוקדמים שקיבלתי כמפקד המוצב נאמר לי כי הדבר נועד להטעות את האויב. לכן נאסר עלינו להיכנס למקום, גם אם למשל נפל כדור משחק בין הגדרות, כדי שהאויב לא יבין שהמקום אינו ממוקש באמת. הסברתי שמבצע ביעור בדלים יחבל ברעיון הדגול של הטעיית האויב. מבלי כל היסוס נעניתי שניקיון חשוב יותר מכל דבר.

ברוב חוצפתי העזתי למלמל משהו על כך שאף אחד לא מתייחס לדיווחים המבצעיים אבל מקדישים תשומת לב לזנבות הסיגריות. אז נורה לעברי משפט שחרות במוחי לנצח: "אתם לא תמותו מהאויב, אלא מהלכלוך". ויתרתי ולא המשכתי את הוויכוח. היה לי ברור שאת הפקודה הזו לא אבצע, הרי כעבור כמה יממות כבר אהיה אזרח בביתי, ובעיית הניקוי תהיה של מפקד המעוז באחד המחזורים הבאים.

כמה יממות לאחר מכן השתחררנו. כעבור עוד ימים אחדים הוזעקנו למלחמה שגבתה מחיר כבד. המוצב "שלי" נכבש ראשון מכולם על ידי המצרים, כ-20 דקות מפתיחת המלחמה. אולי בגלל שהיו שם בדלי סיגריות. המפקדים הבכירים, שהופקדו על הגזרה כמקצוענים מתוגמלים, לא הבינו איפה הם חיים. גם אנחנו הזוטרים, שבאנו מהבית לתקופה קצובה, לא הבנו מה מתרחש מסביב. הוכנו בסנוורים.

בדיוק השבוע דווח באחד מאתרי האינטרנט המקומיים כי אחד משני אותם קצינים בכירים מאשים כעת את רעהו במצב הלקוי של כוחותינו בגזרה האמורה. אין לי כלל עניין להיכנס לוויכוח האישי הזה. אין בו גם תועלת. אני סבור שהמצב היה חמור הרבה יותר. הייתה זו תופעה כוללת של אי-רצינות, העדר שליטה וחוסר יכולת, שהביאה את כולנו על פי תהום. את המדינה הצילו הלוחמים. יש לי הרגשה רעה שהמצב כעת לא טוב יותר. התוצאות בשטח לא מוכיחות אחרת.