לא לשוא אשכבה לי

"…בשם צורי וצורכם, צור ישראל, עוזו ומעוזו, יוצא אני היום לקראת אויב איום, אשר צחצח חרבות ללא ספור למען השמד עמנו והרוס לאום. יוצא אני ובני עמי להגן על ארצי ואדמתי, להבטיח שלום נשים וטף, להבטיח דור איתן אשר יכה שורשים בארצו, צור מחצבתו, מולדתו וביתו…."
(מתוך 'צוואת הקרב' של סא"ל דוד ישראלי ז"ל, אי-שם במחנה צה"ל, 17 באוגוסט 1958)

סא"ל דוד ישראלי (ז"ל) היה סגן מפקד חטיבת הטנקים "ברק" 188 במלחמת יום הכיפורים. ישראלי מונה לסגן מפקד החטיבה במאי 1973 והוצב ברמת הגולן. עם המח"ט יצחק בן-שוהם הוביל את לוחמי החטיבה באימונים ובהכנות לקראת מלחמה. הסמח"ט ישראלי נודע כקפדן וקשוח ונהג לבדוק את נוהלי הלוגיסטיקה וגם את מקצועיות התותחן בטנק. הוא דרש ביצוע מדויק ומושלם של כל פעולה והאריך את שעות האימונים והפעילות, שאף בעקשנות לשלמות, השקיע במלאכתו מאמץ רב והיה הראשון שהחל את יום העבודה והאחרון שסיימו.

בפתיחת המלחמה היו ישראלי והמח"ט בן-שוהם (ששימש גם כמפקד רמת הגולן בהעדרו של אלוף הפיקוד, שהוזעק לתל אביב לדיון עם הרמטכ"ל) בחדר המלחמה במחנה 'נפח' שברמת הגולן. בתקיפת המטוסים הראשונה שערכו הסורים על מחנות הקבע בנפח ובעליקה, רצו כולם לתפוס מחסה. יותר מאחד העידו על ישראלי כי הוא דווקא רץ לג'יפ והחל להאזין ולהתערב ברשת הקשר. כאשר חזר האלוף הורה למח"ט לצאת לשטח והסמח"ט ישראלי נשאר בנפח. ישראלי הכניס כל כוח שהגיע לבלימת חטיבה סורית שהייתה בדרכה לנפח. הכוח הראשון שהכניס לקרב היה 'כוח צביקה' בפיקודו של סרן צביקה גרינגולד. הוא הורה לו: "נקרא לך בקשר 'כוח צביקה' ומשימתך לנוע על ציר הנפט לכיוון חושנייה ואחר כך לעלות ל- 111…". בחצות הלילה שבין ה-6 ל-7 באוקטובר קלט את הטנקים של גדוד 266 מחטיבת המילואים 179. הוא הורה למג"ד עוזי מור לפצל את כוחו ולשלוח פלוגה לעבר גרינגולד ופלוגה שנייה לציר 'פלא' המקביל לציר הנפט והמחבר את נפח לחושנייה. כוחותיו של עוזי מור נפגעו בתוך זמן לא רב, וגרינגולד נשאר עם טנק בודד מול עשרות טנקי אויב.

תת-אלוף רפאל איתן (רפול), מפקד אוגדה 36, קיבל בינתיים את הפיקוד על הגולן ולא התיר לסמח"ט לעזוב את החפ"ק, אך ישראלי חזר וביקש שישלח אותו לעבר גרינגולד שנותר לבדו. לקראת השעה 0300 נעתר רפול לבקשתו ומינה אותו למפקד פלוגת טנקי מילואים מחטיבה 179. לא חלף זמן רב וקולו של הסמח"ט ישראלי נשמע ברשת הקשר: "צביקה, כאן משנה. בדרך אליך". פלוגה אחרת בפיקוד סמג"ד 266 נשלחה לעבר ציר פלא. מעט אחרי 0430 הגיע הסמח"ט עם פלוגת טנקי מילואים חטיבה 179. גרינגולד ירד מהטנק והלך אל טנק הסמח"ט, שסביבו התכנסו מפקדי הכוח המאולתר. ישראלי הבין מייד את המצב, תפס פיקוד והסביר במקצוענות ובבהירות את תכנית התנועה והקרב. "אנחנו מצוותים מחדש" אמר. "צביקה ממשיך להיות 'כוח צביקה' תחת פיקודי. שאר הכוח יתחלק לשניים. אנו נעים על ציר הנפט קילומטר קדימה, לכיוון צומת חושנייה. אני והכוח שבפיקודי מתפרסים לימין, השאר מתפרסים  לשמאל. כך ניצור חזית רחבה. זו רק חזית של פלוגה אחת, אבל זה מה שיש. נוע, סוף". לגרינגולד הוקל מאוד לאחר העברת האחריות לסמח"ט.

הבעיה העיקרית הייתה שכל הטנקים נכנסו לקרב ללא תיאום כוונות למערכת בקרת האש – והתותח. ישראלי הורה לצוותים לנצל אור ראשון לתיאום כוונות, המשיך לנהל קרב הגנה מוצלח ובלם את הסורים עד לשעה 0900. כוח סמג"ד 266 נתקל בטנקי אויב רבים ובקרב נותרו שלושה טנקים בלבד. הסמג"ד נהרג. המח"ט חבר לישראלי. קרב ההגנה נמשך ובינתיים הגיעו טנקי המילואים לציר הנפט ולציר פלא. נראה היה שהסורים נבלמו, אך בשעה 1100 לערך הוטלו למערכה עוד 100 טנקים סורים מדגם T-62. הלחץ גבר. בשעה 1130 נפגע הטנק של ישראלי. הוא רץ ועלה לטנק של מ"מ מיל' סגן יואב ברקאי והמשיך לפקד ולהילחם. ברקאי עבר לעמדת הטען-קשר.

עד סוף הלחימה לא הכירו אנשי הצוות את המפקד 'החדש', אך ציינו את מקצועיותו ואת קור רוחו. נהג טנק הסמח"ט בני ברנס, ששרד, מספר כי כל אותו הזמן "שמעתי בקשר את קולו של ישראלי, מנהל קרב יחד עם צביקה שירה וישראלי תיקן אותו ואישר את הפגיעה. נשארו לנו עוד 12 פגזים". תחושת הקרב בתוך הטנק תועדה גם מפי תותחן המילואים בטנק משה אליהו: "התחמושת אזלה, נשארו לנו שניים או שלושה פגזים ובערך כחצי מיכל סולר. היו משאיות תחמושת וסולר בסביבות נפח, אך לא יכולנו לעזוב כי סביבנו בכל השטח היו טנקים ונגמ"שים סוריים רבים. הסמח"ט עבד בצריח כמו 'טרזן'. כל הזמן דיבר בקשר, פקד על הטנק קדימה/אחורה ו'הסתער'. ירה כל הזמן עם המקלעים על טנקים סוריים – כי לא רצה תמיד לבזבז פגזים, ירה על חיילי חי"ר וצוותי טנקים סוריים שנעו בשטח עם נשק. היה מאוד מאוד דומיננטי ברשת הקשר, דיבר עם המח"ט, עם האלוף, ביקש סיוע אוויר ממטוסים… ניהול הטנק וצוותו, בתוך ניהול הקרב במרחב החיצוני – כאילו אוחדו אצלו".

סמוך לשעה 1315 הצליחו הסורים להגיע עד לגדרות נפח ואיימו לכתר את חטיבה 7. המח"ט הורה לסמח"ט להשאיר כמה טנקים מול חטיבה 51 הסורית ולנוע אתו להגנת מחנה נפח. בטנק הסמח"ט נותר פגז אחד בלבד. הקלטת רשת הקשר מתארת את הרגעים האחרונים שלהם בקרב:

1217:  קמב"צ 266 (על ציר פלא) למח"ט – בחושנייה יש אבק גדול; עוד מעט נהיה מכותרים

1304:  סמח"ט 188 לסמג"ד 266 – אנו נתקוף אותם בפעולה משולבת. אנו עם הכוח שלנו נתקוף מסיבוב קצר ונעלה על הרכס. תשאיר יחידה קטנה מימין על הדרך

1315:  מח"ט 188 לקצין אג"מ פיקודי – המון כלים מסביב למפקדה

1320:  מח"ט 188 למפקד אוגדה 36 – הרבה כלים באזור הגדרות

1326:  מח"ט 188 לאלוף הפיקוד – אנחנו בתווך ומחזיר כלים לכיוון המחנה של נפח

1348:  סמח"ט למח"ט – בדרכי אליך

1402:  מח"ט לסמח"ט – בוא נסתער עליהם. הם מסתערים על המחנה קדימה

1402:  סמח"ט למח"ט – רות

1411:  מח"ט  לסמח"ט – אנא ממך, אני נמצא ראשון לבד. תקרב לי מימין ומשמאל

         [ אין תשובה ]

נגמ"ש סורי סמוך לטנק הסמח"ט פתח עליו באש. קרוב אליו צודד לכיוונם טנק סורי. התותחן משה צעק לסמח"ט: "ישראלי, יש טנק ממש קרוב אליי, אני יורה בו!"; ישראלי השיב: "יש לך רק פגז אחד, חכה רגע, אולי אחרים פגעו בו". ברגע שאמר זאת – נפגע הטנק. הפגז נורה מטווח קצר כל כך עד שהצליח לחדור במקום העבה ביותר בטנק – במקבע התותח בצריח. הפגז עבר בתוך הצריח, פגע ביואב מ"מ המילואים ובסמח"ט. התותחן משה והנהג בני הצליחו לקפוץ החוצה ללא פגע. הסמח"ט דוד ישראלי הצליח לגלגל עצמו חלקית החוצה, לשלוף את אקדחו, אולי גם לירות. צוות הנגמ"ש הסורי ירה צרור ארוך מהמקלע הכבד לעבר הנפגעים. ישראלי כבר לא הגיב לקריאות אנשי הצוות ששרדו בחוץ.

1416:    מח"ט לסמח"ט – עבור

1419:    מח"ט לסמח"ט – עבור

1423:    מח"ט לתחנות 'טופי' – כולם ימינה פנה ולהסתער על הבסיס שלנו, סוף

1433:    מח"ט לסמח"ט – עבור

ממשיך לספר בני ברנס: "הבחנתי בטנק שלנו מגיע לכיווננו. אבל ראיתי מייד שהוא עולה פתאום על גבשושית עפר ומתהפך! רק מאוחר יותר, לאחר שנחלצנו, הבנתי שהיו בו המח"ט (אל"מ בן-שוהם) וקצין האג"מ של חטיבת ברק בני קצין ואנשי הצוות. אותו חייל סורי על הנגמ"ש כנראה הצליח לפגוע בהם".

1435:    מפקד אוגדה למח"ט – עבור אם אתה מקבל אותי

מיקי למפקד אוגדה – אין לי קשר עם המח"ט

1450:    מיקי לקצין קשר – מח"ט אינו עונה מזה 15 דקות

יצחק בן-שוהם, דוד ישראלי ובני קצין, קדקדי החטיבה, נפלו בקרב שזכה לכינוי 'קרב נפח'. בסופו של דבר הכריע את הקרב מח"ט 679 אל"מ אורי אור. הוא הגיח עם 15 טנקים מצפון לנפח וכפה על הטנקים הסורים להרפות מנפח ומעורף חטיבה 7, והסורים נסוגו לעבר חושנייה. בשעה 17:17 דווח ביומן פיקוד הצפון שבהאזנה לאויב נשמעה פקודת נסיגה עבור הכוחות הסוריים ממרחב נפח. הקרב בנפח הסתיים. בהמשך אפשרה צבירת כוחות נוספים של צה"ל את דחיקת הסורים משטח רמת הגולן הישראלית ואת הסגתם אל תוך השטח הסורי, במרחב שכונה 'המובלעת'.

בריאיון טלוויזיה ששודר ב-10 באוקטובר 2011 אמר מפקד חטיבה 188 דאז אל"מ שמוליק אולנסקי: "הסיפור שלא סופר זה של אנשים שמצאו את עצמם יום אחד עומדים לבד כשביניהם ובין גורל המדינה אין כלום". הכתב רוני דניאל הוסיף: "הסיפור של חטיבת השריון 188 במלחמת יום הכיפורים הוא סיפור של גבורה ובצדו סיפור של שכחה, או אם תרצו, לפחות לתחושת לוחמי החטיבה – זה סיפור שנדחק בתודעה ובהכרת ההערכה לשולי הקרב הגדול על רמת הגולן. נדחק ולא בצדק. נדחק, כי אחרי הלילה הראשון כבר לא נותרו רבים שיספרו את הסיפור".

סא"ל דוד ישראלי היה דמות של "ספרא וסיפא". לולא נפל במלחמת יום הכיפורים, בהיותו בן 35, בוודאי היה כותב ספר – ספר ובו מבחר משיריו ומדברי ההגות שלו בתחום האישי ובתחום הצבאי, שאותם מצאו בני המשפחה בעזבונו. באייר תשל"ה (מאי 1975) הוענק לו 'עיטור העוז' על גילוי גבורה במילוי תפקיד קרבי תוך חירוף נפש. בתארו את מעשיו של דוד אמר הרמטכ"ל דאז רב-אלוף מרדכי גור: "עם פרוץ הקרבות שימש סא"ל דוד ישראלי ז"ל כסגן מפקד חטיבה ברמת הגולן. ב-7 באוקטובר 1973, תחת לחץ סורי כבד, לחם עד כלות נשמתו באומץ לב, אגב חירוף נפש וגילוי כושר מנהיגות, כשהוא משמש דוגמה אישית לחייליו – עד שנפל בקרב. במעשיו אלה תרם לבלימת ההתקפה הסורית ב'נפח'."

"…אך אם לא אשוב חלילה, ולא אוכל לחזות בניצחון, אל נא תבכו אותי. כי אֶדום בשלווה ומנוחה, אשכב לעולמים ולא אשוב עוד. כגודל הנצח בו אדום, כן יהיה גודל שמחתי. כי ידוֹע אֵדע, כי לא לשוא אשכבה לי. אשמע את רינתכם אשר תגיע עד אזני ואשבע נחת. לא אדרוש תפילה ותחינה, אף לא דמעה אחת למעני. כי זה יהיה חלקי, בהקריבי את דמי, את גופי, על מזבח ארצי ואדמתי, עמי ומשפחתי…"
(מתוך 'צוואת הקרב' של סא"ל דוד ישראלי ז"ל, אי-שם במחנה צה"ל, 17 באוגוסט 1958)

במקום הנפילה הוקם אתר מורשת משותף למשפחות ברקאי וישראלי, הכולל גם את מורשת אחוות האנשים שלא הכירו זה את זה כי באו מיחידות שונות בסדיר ובמילואים, אך יחדיו לחמו באמונה עד כלות, למען הגנת העם והארץ. כותב שורות אלה, בנו של דוד, הוא קצין בכיר במיל', לומד, חוקר וכותב פרקים בהיסטוריה של מדינת ישראל בדגש על התווך הביטחוני. בנו השלישי של דוד, עֹז, נולד בזמן תרגיל "עוז" בסיני ועבר ברית מילה בגדוד עצמו. הוא נהרג בתאונת דרכים טרגית בחו"ל כשהוא בן 25. בני המשפחה האחרים אספו את כוחם ובעוז הרוח המשיכו לחנך, ליצור ולגדל משפחות, תוך אמונה בצדקת הדרך.

בין השאר נכתב כך:

חוסנו של העם

וְחָרבו חגורה בִּנְדַנָה אֵיתן –

הם עדיין בָּסיס לקיומנו,

אָז – כְּבָּהווה.

מְדינת ישראל העצמאית וְהחופשית,

היא הֶמשך תִּקוָותנו – וּפוֹעֲלֵנו!

אתר נפילתם של ס"אל דוד ישראלי וסגן יואב ברקאי זיכרונם לברכה