תחושת חמיצות

יש פער בין תחושת החמיצות הקיימת בציבור בנוגע לתוצאות מלחמת ״צוק איתן״ לבין ההכרזה של  של נתניהו, יעלון וגנץ כי הושגו מטרות המערכה. פער זה הוא פועל יוצא של ההבדלים שבין ״ניהול על פי יעדים״ לבין ״ניהול על פי סיכונים״.

קונפליקטים צבאיים שבהם הייתה מעורבת בעבר מדינת ישראל, נווטו בעיקר על פי היעדים הללו: העברת המלחמה לשטח האויב, הפתעה וחתירה להכרעה. בכל מלחמות העבר – מלחמת השחרור, מבצע סיני, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור, מלחמת שלום הגליל – אכן חתר צה״ל להכרעה והעביר את המלחמה לשטח האויב, תוך הסתמכות רבה על עקרון ההפתעה.

מאז תובנת ״הבוץ הלבנוני״ חלו בהדרגה שינויים בגישת ניהול הקונפליקטים הצבאיים. ישראל של 2014 מכלכלת את צעדיה על פי הערכה וכימות של סך כל הסיכונים הגלויים והנסתרים. זוהי גישה המבוססת הרבה יותר על חישובים כלכליים ורציונליים, והיא גם מתקיימת במקביל לשינויים שחלו בישראל במישור הכלכלי: משק תחרותי, יוזמה פרטית, שווקים פתוחים וכיוצא באלה. בשינויים אלה בגישת ניהול הקונפליקטים תומכים העומדים בראש המדינה ובראש מערכת הביטחון, והם נוטים  הרבה יותר להפעיל אומדני סיכונים. בהקשר זה אין הבדל אם העומדים בראש הפירמידה הם אנשי הליכוד, העבודה או קדימה.

במלחמת ״צוק איתן״ היה היעד המוצהר של ההנהגה ״שקט ייענה בשקט״. לעומת זאת, ״למוטט את חמאס״ ו״לכבוש את הרצועה״ לא הוצגו כיעדים על ידי ההנהגה. חלקים לא מעטים בציבור, שעדיין מתרפקים על מלחמות הבזק ועל העברת המערכה לשטח האויב, חשים אכזבה מכך. אך כאשר הציבור בוחן את התנהלותם של ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ״ל, חשוב להביא בחשבון את  מטריצת החשיבה שלהם ולהבינה.

על פי שיטת ״ניהול על פי סיכונים״ שהובילו נתניהו, יעלון וגנץ, נקבעו מלכתחילה יעדים שימזערו שורה של סיכונים. הסיכון העיקרי, שממנו קרוב לוודאי רצה נתניהו להימנע ככל האפשר, הוא ״הסתבכות בבוץ העזתי״. במקביל הובאו בחשבון כמה סיכונים נוספים, עמם אפשר למנות כרסום בתמיכה הבין-לאומית בישראל, מספר בלתי נסבל של אבדות ושבויים, האטה כלכלית, היווצרות תנאים שיזרזו אינתיפאדה בשטחים, פתיחת חזית נוספת מלבנון, אובדן הגיבוי של ארה״ב, אובדן השותפות האסטרטגית שהחלה להירקם עם מצרים.

כאשר מרכיב ניהול הסיכונים תופס מקום מרכזי בשיקולי קביעת היעדים, סיכונים אחרים מתויגים בתור מאיימים פחות. ניהול סיכונים מסווג את כל מגוון האפשרויות שבהן גלום סיכון על פי כמה צירים: סיכון מיידי בהשוואה לסיכון בעתיד רחוק יותר, סיכון בדרגה קיומית לעומת סיכון בנכסים, סיכון בוודאות גבוהה לעומת סיכון בהסתברות נמוכה ועוד ועוד.

כאשר קובעי המדיניות שמים בראש סולם העדיפויות של ניהול המערכה את ניהול הסיכונים, אך טבעי הוא שנגזרת מכך התאמה מאולצת של היעדים. הואיל ונתניהו לא היה מוכן לקחת סיכונים בהסתברות גבוהה: הסתבכות בבוץ העזתי, מספר גבוה של קרבנות ואובדן תמיכה בין-לאומית, הוא העדיף להרוויח פחות ו"לעזוב את השולחן".

האתגר בקביעת מדיניות על בסיס ניהול מושכל של סיכונים, טמון ביכולת של "המנהל" לכמת נכונה את הסיכונים. גם אם נמנעים מסיכונים מסוג אחד, עדיין יש לקחת סיכונים אחרים, ולעתים, בעיני מתבונן אחר, יחשבו הללו מסוכנים אף יותר.

כך למשל ההימנעות מהסיכונים המוגדרים שנבחרו על ידי נתניהו הציבה סיכונים אחרים, ואולי חמורים לא פחות, כגון "סיכון באובדן ההרתעה", "עליית קרנו של חמאס בתור גורם המלכד סביבו את כל הכוחות ברחוב הפלסטיני", "התרופפות תחושת הביטחון בחברה הישראלית", "ההשפעה על אויבים נוספים ועל חורשי רעה נוספים". משבחר נתניהו לנהל את המערכה תוך מזעור סיכונים שנראו לו מאיימים יותר, הוא נחשף במודע לסיכונים האחרים.

בהשוואה למערכות העבר, אפשר לאפיין כי הדרגים המובילים אז העדיפו לא אחת לדחוק את ניהול הסיכונים וביכרו ניהול על פי יעדים. כך למשל במלחמת ששת הימים התעלמה ההנהגה מהסיכון של מלחמה בכל החזיתות, ופעלה נחרצות מול האיום המצרי. בדיעבד, מבחינה אסטרטגית, הושג ניצחון גדול דווקא בשל הדגשת היעדים. במלחמת לבנון למשל לא הושם די דגש על הסיכונים, ועל אף הניצחון חלה הידרדרות.

ניתוח של כל מלחמות ישראל על פני צירים של סיכונים מול סיכויים אינו מלמד על גזירה שווה. התעוזה בצליחת התעלה במלחמת יום הכיפורים הייתה מלאת סיכונים אך הדגישה את המשימה,  ובהמשך ההישג שהיא הביאה שינה את פני המלחמה. לעומת זאת אי-העצירה בלבנון, וההגעה לבירות, היו גורם לא מבוטל להתבוססות בבוץ הלבנוני.

נראה שהיכולת של ההנהגה למצוא תמהיל נכון בניהול שדה הקרב – בראש ובראשונה על פי יעדים, ותוך מודעות מחושבת לסיכונים – היא הגורמת להבדל. לעומת זאת ניהול מערכה המושתת ברובו על ניהול סיכונים המכתיב גם את היעדים – עשוי לגרום לתחושת החמיצות האמורה.