מדינת ישראל, לצערנו, למודת קרבות ומלחמות. במלחמות שניטשו בינינו לבין אויבינו ניצחנו הודות ללוחמים עזי הנפש, שלעיתים חירפו נפשם על מנת להגן על משפחתם ומולדתם. הם נלחמו במצבי קיצון בערפל הקרב, כאשר חבריהם נפלו, נהרגו ונפצעו לידם והם המשיכו בלחימתם, מתוך הבנה שהם החומה הבצורה בין האויב לבין מדינתם.
הלוחמים יצאו לקרב בידיעה שחלקם לא יחזור בשלום הביתה, אך זה לא הרתיע אותם מלסכן את חייהם, מתוך אמונה עמוקה בצדקת הדרך ואהבת המולדת.
לצערי הרב, אנו עדים היום להיפוך המגמה. הדרג הביטחוני והדרג המדיני חוששים מלשלם מחיר כבד באבדות בנפש, ומקבלים החלטות לא על פי הצרכים האמיתיים של ביטחון המדינה. המדד העיקרי בהחלטתם האם לצאת למבצע הוא האבדות הצפויות שנשלם ולא ערך ונחיצות המבצע לביטחוננו ולשימור ההרתעה.
מי שרוצה להימנע באופן מוחלט מאבדות בשדה הקרב, מאבד באופן מוחלט את ההרתעה של הצבא ואת היכולת לנצח במלחמה. דרך החשיבה וההתנהלות הללו של הדרגים הביטחוניים פוגעות ברוח הלוחמים ובמוטיבציה להילחם, ובסופו של יום יביאו לאבדות כבדות בהרבה במלחמה.
ההרתעה מתרסקת, והמוכנות לקחת סיכונים יורדת פלאים. מגמת ההידרדרות החמורה באה לידי ביטוי בעיקר בזרוע היבשה, גם משום שהלוחמים חשים שהדרג הביטחוני לא סומך עליהם ולא מפעילם בשעת הצורך. לדבריהם, "הצבא של הפיקוד הבכיר בצה"ל הוא חיל האוויר, המודיעין והסייבר. מצבא היבשה מתעלמים!", ובעיקר ממערך המילואים. איבדנו את יכולת הלחימה הבין-זרועית והפכנו לצבא חד-ממדי של חיל האוויר שאינו יכול לבדו לנצח מלחמה, ראינו זאת בבירור במבצע "שומר החומות".
נוסף על כך, בעטיה של ההתעלמות מזרוע היבשה, רבים מהמפקדים הטובים בה אינם מוכנים להמשיך בשירות קבע ואינם רואים בצבא קריירה נחשקת. הדבר יוצר מומנטום שלילי וסחרור מסוכן שקשה מאוד לעצרו, וכאמור פגיעה קשה מאוד במוטיבציה וברוח הלוחמים.
אנחנו הולכים ומאבדים את הערכים שעליהם גדלו דורות של לוחמים, וביניהם ערך הניצחון. כתוצאה מכך עלול מספר האבדות לעלות לאין שיעור במלחמה הרב-זירתית הבאה.
15 תגובות
שיקול של מספר אבדות צפוי הוא בהחלט שיקול לגיטימי, שצריך להלקח בחשבון. אתה צודק בכך שהיום ההנהגה נותנת לשיקול הזה משקל מוגזם, אבל אוי לנו אם לא יהיה לו משקל בכלל. עלות/תועלת תמיד צריכה להשקל.
אני מסכים שזהיה כך בממשלה הקודמת לאורך השנים. השאלה אם זה כך גם בממשלה הנוכחית? אם כן אז מה עוד אפשר לעשות?
אלוף בריק היקר,
למרות שיש לי כבוד רב לדרגתך הצבאית עלי לקבוע בצער שאתה נמצא – מנטלית וריאלית – בעבר.
עליך להחליף דיסקט (סליחה על הבוטות) אבל כיום לא נשקפת סכנת הכחדה למדינת ישראל כבעבר.
הניצחון המשמעותי ביותר במקרה של עימות ביטחוני מכל סוג שהוא הוא לשמור על חיי ישראלים, חיילים כאזרחים.
בחיל האוויר כבר רוב הפעילות מתבצעת ע"י כטב"מים, מל"טים, טילים מונחים וכיוצא בזה.
בחילות היבשה חלק נכבד מהפעילות יכול להתבצע ע"י אש מנגד, חימוש מונחה וכו'.
לגבי העבר, הגם שאתה לא מדייק ב- 100% אין לי ויכוח אתך.
לגבי ההווה והעתיד חילות היבשה לא מוזנחים. ישנו פיתוח מהמתקדמים בעולם בארטילריה ובשריון.
אבל מפתחים את ההגנה על מדינת ישראל בהתאם למגמות בהתאם לזמן ולמקום, כנ"ל לגבי חילות היבשה.
בבקשה – אל תהלך עלינו איימים. ההרתעה שישראל מרתיעה את אויביה, כולל שותפויות חדשות עם גורמים מדיניים,
עולה בהרבה על מה שהיה בעבר.
דגני לצערי אתה תלוש באופן מוחלט ממליץ לך לעסוק במה שאתה מבין במסחר באפריקה ובתאטרון גבעתיים , ןאל תעסוק בנושאים שאין לך מושג בהם.אמרתי לך כבר פעם את הפתגם… המגדיר היטב את מצבך , מה שראש הממשלה , הרמטכ״ל שניפגשתי איתם בחודש האחרון מקבלים ומסכימים אתה עם אימרות השפר שלך מנסה להכחיש .
לאלוף בריק היקר,
לצערי תגובתך איננה לעניין. באיזה נושאים אין לי מושג? זו תגובתך? במקום לענות לעניין?
הייתי מצפה שתגיב או תסתור לפחות אחד מהנושאים שאותם העליתי בתגובתי שלעיל.
לא עשית כך. למה ראש הממשלה והרמטכ"ל מסכימים? מה אני מכחיש עם אמרות השפר שלי?
מה תעשה? תיכנס לעזה? תנצח את החמאס? תקבור מאות חיילים? ומה יהיה אחר כך?
תנהל אותם? תאכיל ותשקה אותם? וכך תעשה גם בלבנון? ואחרי זה הכל יתחיל מחדש?
לצערי עלי לקבוע (למרות שלדעתך אין לי מושג בדברים שלך יש עליהם מושג) שעם כל הכבוד
לא רק שאינך משכנע בור ועם הארץ כמוני, דבריך גורמים לראייה מעוותת של הנושאים הנדונים,
וזאת בלשון המעטה. (אגב – לניסיוני האישי במשך 35 שנות שרות בסדיר ובמילואים בצה"ל
בכלל אין קשר לעניין – זה היה סתם)
ממש מפחיד. המנהיגים לא מסכימים איתך או עסוקים בבעיות הפוליטיות האישיות?
א. נדרשת הגדרה נכונה של המטרה בכל פעולה או מבצע צבאי.
ב. איך מגיעים למטרה עם מינימום נפגעים.
ג. כמה שווה לשלם עבור תמונת ניצחון, האם זו מטרה?
לאורך כל ההיסטוריה בכל הארצות יש רבים שכאילו מסתכלים ולא רואים. מתחמקים מזיהוי הבעיות. כאדר העובדות מתגלות בפועל, כבר מאוחר. חבל שאצלנו התופעה כה חריפה.
למנחם רוזנקרנץ – נכון מאד. כל שלושת הסעיפים. ממש כך צריך להיות. כך עובדים אצלנו. לרוב מצליחים.
לארי – אתה טועה. אצלנו בוחנים. מזהים בעיות. מכינים תגובות. לעתים נכשלים. מצליחים יותר מול אחרים.
חייבים להתעורר. מישהו רציני חייב לבדוק. אם אתה צודק חייבים לפעול מיד. אחרת יהיה מאוחר. המנהיגים יהיו אחראים ואנחנו נשלם את המחיר.
ערים כל הזמן. לא רק ערים אלא גם נלחמים בכמה חזיתות עם הישגים סבירים.
בהחלט המנהיגים אחראים ואנחנו גם גובים וגם משלמים את המחיר.
על מה ולמה קופצים פה תמיד אנשים מול כל מי שמבקר את היערכות המדינה מול איומי העתיד. והכותב הרי מבין במה שהוא מדבר עליו. הוא גם מחובר לצמרת.
אבידות הן שיקול חשוב, אבל רק שיקול אחד מתוך צירוף שיקולים. מי שרק מספר האבידות מכתיב את פעולותיו, יפסיד בסופו של דבר את המערכה
לקצין במיל מקצין במיל
האם נתת לעצמך דין וחשבון מה המשמעות של להפסיד (על פי הגדרתך) או "להרוויח" במערכה?
האם אינך מבין שכיום לישראל אין בעיה להביס כל אויב במרחב ובזמן הנתונים והשאלה העיקרית היא בכמה חיי חיילים זה יעלה?
זה חייב להיות השיקול העיקרי. ההתכוננות לכל עימות צבאי, שככל הנראה יתחולל במוקדם או במאוחר, חייבת להיות על בסיס
הגנה ולחימה באמצעים שימנעו הרג חיילים. בפירוש אפשר להתכונן לכך. חדירה לשטחי אויב שמשמעותה הרג חיילים חייבת להיערך
רק במקרי קיצון נדירים, כשכלו האפשרויות האחרות, ורק בכוח מצומצם בעל מיומנות צבאית מתאימה.
צודק
צודק
צודק