עוד היבט חשוב במלחמת רוסיה-אוקראינה

מושג החוסן הלאומי, ואיך הוא מתחבר לישראל
תמונה של ראובן
ד"ר ראובן גל

המלחמה באוקראינה עדיין בעיצומה וסופה מי ישורנו. התקשורת מוצפת בדיווּחים ובצילומים על ההיבטים הפוליטיים, הצבאיים וההומאניים של מלחמה זו, אך דומה שהיבט אחד אינו מקבל את המשקל הראוי – וגם אינו מצטלם היטב – והוא היבט החוסן הלאומי של שני הצדדים, הן הרוסי והן האוקראיני. ובכל זאת, היבט זה הוא שיקבע כיצד תסתיים המערכה.

עוצמתו של חוסן לאומי איננה עומדת למבחן בימים של שגרה, ולפיכך קשה לנבאה. חוסן לאומי – בהיבטיו החברתיים, בניגוד לצבאיים, הכלכליים או הפוליטיים – מוגדר כיכולת של חברה שלמה, על כל מגזריה, להתנהג באופן סתגלני, משמע להתנהל ביעילות בעת משבר ולדעת לחזור למסלול חיים בשגרה נורמלית בעת סיומו, כך שרמת התפקוד תחזור לקדמותה ואף תשתפר. הביטוי המקובל לכך בספרות המקצועית הוא "הזדקפות מחדש" (bouncing back).

ישראל כבר חוותה יכולות של חוסן לאומי במסגרת שנות קיומה. למשל במהלך האינתיפאדה השנייה (2000–2003) החברה הישראלית, על כל מרכיביה, הפגינה יכולת עמידה מול מצוקה מתמשכת של מתקפות טרור תדירות והמשיכה לקיים את שגרת החיים הפרטיים והציבוריים, תוך הצלחה לייצר תהליכים של הסתגלות והתאוששות אישית וקולקטיבית מהירה ואף שמירה על אופטימיות ותקוות לעתיד. זהו לא דבר מובן מאליו ואולי הוא זה שאיפשר למקבלי ההחלטות – ובראשם ראש הממשלה דאז אריאל שרון – להמשיך לקיים יציבות שלטונית ותפקודית של המדינה ומוסדותיה.

לפני שנים אחדות נערך מחקר על חוסן לאומי בתקופת מלחמת העולם השנייה ובו השווה החוקר הישראלי איל לוין את המדינות ששרדו "בהצלחה" את המלחמה, ובהן אנגליה, רוסיה ופינלנד, למדינות שנכנעו – פולין, צ'כוסלובקיה, בלגיה וצרפת. הוא מצא ארבעה גורמים עיקריים של חוסן לאומי: מנהיגות הנהנית מאמון ומעניקה תחושת ביטחון, אתוס לאומי שבנוי על מאבקי קיום והישרדות מוצלחים, נכונות להקרבה, כמעט של כולם ובכל מחיר, ואופטימיות ביחס לניצחון ולהצלחת המאבק. שלוש המדינות המנצחות במלחמת העולם הפגינו רמה גבוהה בכל ארבעת המרכיבים הללו. לעומת זאת המדינות שהפסידו היו חסרות את גורמי החוסן הללו. מכאן שהנוסחה לחוסן לאומי של מדינות בעת משבר קיצוני כמו מלחמה היא משוואה בעלת ארבעה נעלמים.

העימות הנוכחי בין רוסיה לאוקראינה מספק לעולם הזדמנות לבחון את המשוואה הזאת לצורך הוכחת החשיבות של החוסן הלאומי, ואולי באמצעותה נוכל אף לדעת איזו מדינה תצליח להתמודד ולשרוד את המלחמה.

ברוסיה – מנהיג בעל סמכות רשמית בלתי מעורערת אמנם, אך לא בהכרח זוכה לאמון והזדהות מלאה מצד בני עמו. פוטין התחיל מנקודה גבוהה כמנהיג בלתי מעורער המביא לרוסיה הישגים צבאיים, ואף נהנה מאהדה עממית רחבה בתחילת ניסיון ההשתלטות על אוקראינה. אך מסתבר שדימוי בלבד איננו מספיק. השפעת העיצומים הכלכליים יחד עם המערכה המתמשכת-מדי עלולים לפגוע באמון הציבור הרוסי במנהיג. האתוס הלאומי של רוסיה אמנם כולל את זכר העמידה המופלאה מול התקפות הגרמנים במלחמת העולם השנייה – "מלחמת המולדת הגדולה"– אבל זהו אתוס שנבנה במצב של איום קיומי על המולדת, לא בתרחיש שבו הרוסים הם הצד התוקף. אמנם גם ההתקפה על אוקראינה הוצדקה בשל הזחילה של ברית נאט"ו לקרבת הגבול הרוסי, אך המצב הנוכחי רחוק מאוד מתחושת איום על המולדת. כך גם בעניין הנכונות להקרבה: ספק רב אם זו קיימת כיום אצל רוב הרוסים. באשר לאופטימיות – נדמה כי היא בתחתית הסולם הרוסי. אולי מוקדם מדי להספיד את החוסן הלאומי של רוסיה, ובכל זאת נראה כי בסיסי החוסן אינם יציבים.

לעומת זאת דווקא באוקראינה מוצאים יסודות ברורים של חוסן. מנהיגותו של זלנסקי היא מקור גאווה וכוח לרוב האוקראינים. האתוס הלאומי של האוקראינים, כמו גם הנכונות להקרבה, באופן פרדוקסלי יונקים גם הם מימי מלחמת העולם השנייה – בעיקר עמידתה של העיר קייב מול הגרמנים – אבל הפעם אכן מן הצד המגן והמתגונן, זה הנלחם על שרידותו. ככל שהימים נוקפים וקייב שומרת על חירותה, גם האופטימיות האוקראינית ביחס לניצחון הסופי הולכת ומתחזקת. אוקראינה, לפחות בנקודת הזמן הנוכחית, מדגימה את עוצמת החוסן הלאומי של אזרחיה בכל ארבעת המרכיבים.

לישראל כדאי וחשוב לנתח את מצב החוסן של מדינות אלו כי יש מי שיאמרו שאזרחי ישראל איבדו הרבה מהנכונות לשלם מחיר בעת מלחמה. המציאות היום-יומית בישראל מלמדת שהיא עוד עלולה להיקלע למשבר מלחמתי בעתיד, ואם תדע להיערך בהתאם ולהבין את משמעויות החוסן הלאומי, החברה הישראלית תדע להזדקף מחדש בעיתות חירום, וכאמור אלה עוד צפויות לה.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

12 תגובות

  1. בישראל חוסן לאומי גבוה, אבל כ ר הרבה פחות ממה שהיה. המגמה מדאיגה.

  2. לד"ר ראובן גל היקר,
    ברוך שובך לכתיבה באתר אחרי היעדרות של כשנתיים. בייחוד חשוב לנו בישראל להפנים את התובנה העיקרית (לדעתי) העולה מהמאמר, דהיינו תפקיד ההנהגה בבניית החוסן הלאומי. אנו בישראל לוקים בחסר נורא בסעיף זה. לראייה: התקפת נתניהו על הממשלה בעקבות המשבר הביטחוני האחרון ותשובת בנט לנתניהו בעניין זה. לא מגיעה לעם ישראל הנהגה מסוג זה. בנפשנו הדבר.

  3. אתה צודק
    אבל איך מודדים בפועל את ארבעת הפרמטרים לגבי כל מדינה?

  4. ראובן
    ראשית ברוך הבא לאתר שלנו
    אין ספק שחוסן לאומי הוא תנאי בסיס להישרדות. יש הטוענים שהעובדה שעם ישראל צלח אלפיים שנות גלות ושב מולדתו ההיסטורית בכוחות מחודשים- היא עדות למהלך שאף עם אחר בהיסטוריה לא עמד בו. מנגד- מצב הנחישות הלאומית היום , איך לאמר, לא משהו.. בקעים, שסעים, אינדיבידואליזם קיצוני עד כדי אובדן הקולקוטיביות שאיפיינה את תחילת הדרך. ארגונים ישראלים במימון זר מוציאים את דיבת הארץ רעה, אנשי אקדמיה בכירים המשתפים פעולה עם מחרימי ישראל- מגבירים את החשש שהחוסן הלאומי הולך ומתערער.
    אחד המדדים שלי לכך היא נהירת האמוק של הישראלים להשיג דרכון זר, כפי שאמר לי ערבי ממזרח ירושלים "אנחנו כבר ניצחנו אתכם" הכיצד? הקשיתי. השיב: "אנחנו יודעים שלכול הישראלים יש דרכון זר, כי אתם יודעים שזמנכם על האדמה הזו קצר.."מי שמכין לעצמו מקום לברוח אליו – לא ילחם על הארץ שלו! לנו הפלסטינים- אין לאן לברוח.."

  5. אין ספק שחוסן לאומי הוא מדד חשוב וקריטי. אבל, לפעמים במאמר יש היפוך בין סיבה למסובב. ודאי שהוא לא המדד העיקרי לנצחטן במלחמה, אלא המצב והיכולת הצבאית. ולכן, מניית המפסידות במלחמת העולם השניה, ככאלה שלכאורה הפסידו בגלל חוסן לאומי נמוך מטעה. סביר שהחוסן הלאומי שלהן צנח בעקבות ההפסד.

  6. אין אמון במנהיגים אפילו הנערץ ביותר זןכה מקסימום פחות מחמישים אחוז תמיכה

  7. איזה חוסן יכול להיות? איזה אמון במנהיג שיש לו פחות מחמישה מנדטים, וחלקם מתכננים לפרוש, ורוב מצביעיו לא יחזרו להצביע לו

  8. את הטוקבקים ברשת של השינאה ההדדית בתוך העם אני לא קוראת בשעות של אחרי הצהרים. אחרת אני לא נרדמת בלילה. על איזה אחדות וחוסן אתם מדברים.

  9. משום מה רוב התושבים בישובים מסביב עזה יוצאים נגד הממשלה. אפשר לחשוב שהממשלה הקודמת עשתה יותר. זאת לכידות? למה מערבים מיד עמדות פוליטיות ומפלגתיות בכל דבר?

  10. עם כל המריבות בזמן חרום הישראלים מסתערים יחד ולמען הכלל

  11. אם מותר לי להטיל ספק כאן:
    כתבת: "מנהיגותו של זלנסקי היא מקור גאווה וכוח לרוב האוקראינים."
    זה באמת המסר הכללי של המרואיינים, ושל התקשורת המערבית. אני שואלת את עצמי: בתוך האסון הנורא שאזרחי אוקראינה חווים, איך זה שאין אחד הזועק חמס נגד המנהיג? אפילו ברוסיה יש מתנגדים.
    אנחנו רואים את ההרס הנורא, את מיליוני הפליטים שאיבדו הכל, את העתיד שגם אתה אומר: "וסופה מי ישורנו" ואף אחד לא מערער על המנהיג? אין קול אוקראיני אחד הסבור שהמנהיג טעה? אולי בכל ה"חוסן הלאומי" הזה יש כאלה החושבים שאילו זלנסקי היה מתפטר בתחילת האיום (שבשלב ההוא היה פוליטי ולא קיומי) הם לא היו בקטסטרופה היום? הרי רוסיה עשתה לבלרוס ולקרים את מה שרצתה לעשות לאוקראינה. לא טוב הכלב החי מהאריה המת?
    לא ברור שיש אנלוגיה בין ישראל לאוקראינה. אנחנו מדינה קטנטונת תחת איום קיומי ממשי כל הזמן. החוסן הלאומי עבורנו הוא ללא ספק תנאי להישרדותנו. במקרה של אוקראינה אולי זה דווקא היה בעוכריה, כי היא לא היתה בסכנת קיום מלכתחילה, רק בסכנת חילופי שלטון. זלנסקי התגרה בדוב הרוסי והפך זאת לעניין קיומי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של קימל

אולי אנחנו טועים?

חמאס והג'יהאד האסלאמי מנהלים את המערכה מעל לראשינו