מבט אחרון ופרידה

סיפור הנטישה שלי (3)
תמונה של אילן
אילן הייט

בשני הפרקים הקודמים של סיפורי, תיארתי את קורותיי בטיסת אימונים שהשתבשה לקראת הנחיתה. הבנתי שעליי לנטוש את המטוס היקר ולצנוח אל הקרקע. עמוס מפקד הטייסת אמר: "חכה עד שהמנוע יכבה ואז נטוש" וכך עשיתי. מצאתי עצמי על האדמה, נרגש ביותר ומוצף באדרנלין. נשימותיי כבדות וגרוני ניחר. כמה שאני צמא עכשיו! אך עתה זה הזמן להמשיך ולחשוב בהיגיון. אני כבר שומע מרחוק את קולות להבי המסוק שהוזנק כדי לחפש אותי, אך הוא לא מאתר את מיקומי המדויק. נראה שמשואת הביות SARAH (Search and Rescue and Homing משואת רדיו המיועדת לאיתור ולקשר עם הטייס הנוטש) שאני נושא אינה משדרת. המסוק עובר במרחק כמה מאות מטרים ממני ולא רואה אותי. ברוגז אני בועט ב"שרה". זה טיפול מומלץ לאלקטרוניקה סרבנית והיא אכן מתחילה לפעול. המסוק מגיע ונוחת לידי בסופת חול ואבק. הרופא המזנק ממנו נרגש לא פחות ממני ואני מודיע לו שכנראה כל עצמותיי שלמות. אנשי יחידת החילוץ אוספים את הציוד שלי וכולנו נכנסים למסוק. שוב אני באוויר.

אנו טסים אל מקום פגיעת המטוס שלי בקרקע. אנו נוחתים ליד הבור שחפר מטוסי המסכן. הוא שבור לרסיסים שלא ניתן לזהותם. אני נפרד ממנו במבט אחרון ואנו טסים אל המקום שבו מונחים הכיסא והחופה. אני עוקר למזכרת חלק קטן מהחופה: מראה אחורית אליפטית השמורה עימי עד היום. ואנו ממריאים לבסיס חצור.

המסוק מוריד אותי ואת כל הציוד שאספנו ברחבה שמול בניין הטייסת. הקסדה שלי, חגורת ההצלה "מיי וסט", חליפת התאוצה. אני ניצב בשמש, מעט מבויש מההתרגשות של כל חבריי המגיעים בריצה כשבראשם מפקד הטייסת.

בחדר התדריכים אני מספר את הסיפור. מתבצע תחקיר ראשוני לאיתור התקלה (כבל Teleflex ב"בית הגלגל" שנקרע ומנע את פתיחת הוו הנועל את הגלגל במצבו המקופל) ומניעת הישנותה בעתיד. מלבד הגלגל הסורר, הוכיח כל שאר הציוד את יעילותו. כיסא המפלט עבד כמו שכתוב בספר. כל הכבוד לחברת "מרטין בייקר" ולעובדי מחלקת ציוד הבטיחות שטיפלו בו.

נשמעת דפיקה בדלת חדר התדריכים, ופנימה נכנס שליח מיוחד ממטבח הבסיס, מחזיק בידיו עוגת קרם "שתי קומות" עם ברכת מזל טוב (איך הם כבר יודעים, שם במטבח?).

כעבור שעה אני יוצא לטיסה נוספת, חדגונית וארוכה כדי לראות ולהראות ש"הכול בסדר" ושאין בעיות. לא היו.

בערב מגיע גם מכתב ממפקד חיל האוויר, האלוף עזר ויצמן. לא סתם מכתב: שיר בחרוזים (!) שהוא כתב, המברך אותי על שאני בריא ושלם.

מובן שבימינו טייס שנטש לא נשלח לטיסה נוספת אלא לבדיקה רפואית מקיפה. אבל אז לא היו מכשירי MRI  ולכן הסתפקו בצילום רנטגן, למחרת האירוע. הרופא הציץ בצילום וקבע: "הגב יכאב לך עד 120". עד עתה הוא צודק…

חברת "מרטין בייקר" הוסיפה אותי לסטטיסטיקה החיובית שלה. אני הייתי הטייס המשתמש מס' 5828 בכיסא המפלט מתוצרתם (ראו הצילום של התעודה המצורפת). עד היום יש כבר יותר מ-8,000 טייסים שחייהם ניצלו בעזרת כיסאות "מרטין בייקר". כל משתמש מקבל תעודה, סיכה קטנה ועניבה עם סמל החברה למזכרת. יש מה לספר ולהראות לנכדים.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

7 תגובות

    1. שלום ורה.
      נגמר בשלום – כי היה לי גם הרבה מזל.
      כל כך הרבה דברים יכלו להשתבש, אך באותו יום הכול פעל כראוי.
      וזה שהגב כואב לי, מאז הנטישה, כבר שנים רבות, רבות… זו מזכרת מאז, האומרת שאני צריך לשמוח על הסוף הטוב.

  1. ככל שידוע לי בחיל האוויר אכן מבצעים תחקיר רציני מאוד אחרי כל נטישה ומפיקים לקחים ומסקנות. וזאת קרן אור במדינתנו שבה הפרקטיקה היא של מריחתכל פאשלה.

  2. סגנון כתיבה של טייסים. חשוב להם לתאר כל פרט טכני, למרות שלקוראים אין בכך מושג

  3. אילן יקר, ממרומי ילדותנו ברח' מרדכי בקריית עמל, אני יודע כי כבר אז רצית ושאפת להיות טייס (גדנ"ע אוויר וכו'…). קור רוחך ומקצועיותך הם שהקנו לך את היכולת להציל את עצמך…. וכרגע בגילנו יש רק לאחל בריאות…

  4. שלום עודד.
    כולנו אוספים במהלך חיינו סיפורים.
    לפעמים, סיפור הישרדות, כמו זה.
    פרסמתי באתר הזה עוד כמה.
    בתקווה שתיהנה מכולם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

דילוג לתוכן